ביום הזה יש לנו עבודה מיוחדת, והיא לעסוק בבניין העצמיות. יותר מדי חונכנו לרצות, לא להיות אנחנו, להיות בגלות של עצמנו, אבל הפעם עלינו להגדיר את עצמנו, להתחבר לעצמנו ומתוך כך לחזק את השורשים שלנו בשמים ובארץ. בניין ה'עצמי' בנפש שלנו היא המלאכה החשובה, בעיקר בדור הזה.
כי יש את החלק של ה'אני', אני חושב, אני מרגיש, אני רוצה, ויש את החלק של ה'עצמי' והוא החלק דרכו אני מתחבר לעצמי, חווה את המציאות מבפנים, אני מתפלל, אני מתחבר לזולת באמת, מתחבר לאדמה באמת.
אלא שיש מחלוקת גדולה בישראל, איך עלינו לבנות את המקום ה'עצמי'?
התפתחו במשך כל השנים שתי קבוצות כמעט נפרדות: אנשי רוח ואנשי נפש, אנשי אמת ואנשי מציאות, אנשי שמים ואנשי ארץ. שניהם טוענים שהם עוסקים בלבנות את המקום ה'עצמי'.
המטרה של הרוח היא בעיקר לעשות את מה שנכון לעשות, לפי רצון הבורא, להיות כמה שיותר קרוב לאידיאלים הרוחניים כי אז אני מגלה את המקום ה'עצמי' שבתוכי באמת.
לפי שיטתם עלינו להתרחק מהקול הכוזב, העבודה זרה של ממש, של ההסתובבות מסביב עצמי כי אז בדיוק אין אלוהים כלומר אין גם 'עצמי'.
לעומת זאת, אנשי הנפש טוענים שהם עוסקים בעיקר בבניין ה'עצמי', על ידי העיסוק בחיבור של האדם עם עצמו, עם חברו, עם אדמתו, על ידי הקשבה, ומתוך כך על ידי פיתוח המציאות להיות טובה יותר.
אנשי האמת ואנשי המציאות פתחו שפה מעט שונה ולפעמים מקבילה ולא נפגשת, עם דגשים שונים.
הגיע זמן שנאמר בצורה ברורה, שכדי לפתח את המקום ה'עצמי' הזה, עלינו לפתח את שתי התפיסות הללו במקביל, כי אין נפש בלי רוח הרי הנפש ניזונה מהרוח, ואין רוח בלי בסיס בנפש.
המקום ה'עצמי' שלנו, מקור לדמוי העצמי, לעולמנו הציורי הפנימי, היינו הסולם מוצב ארצה ומגיע השמימה.
בעברית פשוטה אנחנו עם שמאמין ש ''אמת מארץ תצמח'' כלומר שאם נרצה אמת עלינו להתחבר דווקא למציאות. ומי שמחפש הרבה מציאות, עליו לינוק ממערכת עמוקה, ערכית רוחנית, כי ככל שהשמים טהורים יותר, ככה תחושת הנוכח גדולה ועמוקה יותר.
החול מכיל ומגדל את הקודש, והקודש מכיל ומגדל את החול. אין אחד שמאיים על חברו, אין מה לפחד זה מזה, כי הפחד מביא לאלימות, למחאות אלימות, לתחושה נוראית שעוד מעט ואני אדרס על ידי התפיסה של השני. וזהו ההפך, יש ללמוד זה מזה, לדעת עמוק עמוק שהקודש יודע להכיל את המציאות כפי שהיא.
כמו שקבלנו תורה בהר סיני הר כגיגית, גם קבלנו תורה בפורים, אבל הפעם מלמטה, עם ישראל ככה יודע לעסוק בחיים של לכתחילה אבל גם של בדיעבד.
למשל בתחום ההלכתי, כשיש מחלוקת בין האמת והמציאות, ההלכה נפסקת לפי העניין של המציאות, כמו שלמשל פיקוח נפש דוחה שבת.
בתחום הנפשי מצאתי שההבנות הללו נכונות, ונראה שזה גם נכון ברמה הלאומית. ה'עצמי' הלאומי, העצמיות, העצמאות והעוצמה הלאומית, תלויים כולם ביכולתנו לחבר בין אנשי מציאות ואנשי אמת, כי אלו הם חלקים באישיות של כל אחד ואחד, ואין חלוקה כזאת באמת, כולנו זקוקים לחיבור הזה.
חשוב לנו להבין, שבניין ה'עצמי' הזה תלוי בהבנה שאין חילוקי דעות צרכים להביא לחילוקי לבבות. עלינו להבין את הצורך של כל צד וצד, ליראות אותם כמשלימים זה את זה.
באנו לבנות שלמות ה'עצמי' ואחדותו, ולכן המשבר של עמנו הוא המחלוקת, כי זה לעומת זה, כי אין עם, דת, תרבות בעולם חוץ מישראל שכל כך מאמין באחדות, כלומר היכולת לאחד בין ההפכים שבמציאות ובדעות.
ביום עצמאות, עלינו לעסוק בבניין ה'עצמי' כלומר בעיקר בחיבור הקסום זה, כי אין שבטים נפרדים או כיתות נאבקות, אלא רק רצון כנה לבנות שפה חדשה ישראלית עצמית היונקת מהעומק של התודעה היהודית, בלי לגמגם אף צד.
ד''ר מיכאל אבולעפיה, פסיכיאטר לילד ונוער, מנהל מכון 'אבולעפיה' לפסיכותרפיה יהודית