ב'ְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ'. אומר רש"י שמדובר ביום הכיפורים ככתוב בסוף הפרשה 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ'.
כאשר כהן גדול רוצה לכפר על עוונות ישראל ביום הכיפורים עליו לדאוג תחילה לכפרתו הוא ולכפרת ביתו זו אשתו, ולשם כך עליו להתוודות ולהקריב פר לחטאת ואיל לעולה. אך לא די בכך, לאחר מכן עליו להתוודות על כל אחיו הכוהנים שבשבט לוי. רק לאחר מכן, שהוא, הכהן הגדול, אשתו ואחיו הכוהנים נקיים מחטא, רשאי הכהן להתוודות על עם ישראל כולו. במילים אחרות ישנה כאן פירמידה, ואין הכהן הגול העומד בראשה רשאי להיות שליח העם, קודם שניקה עצמו, את ביתו, ולאחר מכן את כל הכוהנים בני שבטו, על ידי אותו וידוי וקרבן.
הרמב"ם כותב בספר המצוות מצות עשה מ"ט ... שציוונו לעשות עבודת היום, כלומר, כלל כל הקורבנות והווידויים המתוקנים ביום צום כיפור, כדי שיכופר בהם כל העוונות... והיא החוקה בכללה הכתובה ב'אחרי-מות''. מעניין שלא כתב כי על הכהן הגדול לעשותם, כמו שכותב ספר החינוך במצווה קפ"ה 'שיעשה הכהן הגדול כל מעשה יום הכיפורים'. הוי אומר, בשיטת הרמב"ם יש להבין מדוע הוא מטיל את מצוות עבודת יום הכיפורים על כלל ישראל ולא על הכהן הגדול מאחיו.
קיימות מספר דעות בראשונים אלו עבודות ממכלול עבודת יום-הכיפורים, לרבות קורבנות היום ותרומת הדשן, מחויב הכהן הגדול לעשות, אך הצד השווה שבהן הוא שאת הווידוי והקרבת קרבן יום-הכיפורים מבצע הכהן הגדול מאחיו. ולא בכדי.
מה מיוחד בעבודת הכהן הגדול ביום-הכיפורים? ובכלל כיצד יכול להיות שאדם, חשוב ככל שיהיה, להתוודות על חטאי אשתו, אחיו הכוהנים או אף כל קהל ישראל, הרי וידוי, חרטה ותשובה, הן מצווה בגופו של כל אדם ואדם, וכשם שאינו יכול אדם להוציא את חברו ידי חובה בהנחת תפילין, כך נכון וראוי שלא יוכל להוציא את חברו במצוות התשובה?
אכן מצוות התשובה היא מצווה שבגופו ואין אפשרות שתיעשה על ידי שליח, אך לכך יש יוצא מהכלל וזה כהן-גדול ביום-הכיפורים. כאן אומרת לנו התורה 'וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ' אומר רש"י: מתוודה על עונותיו ועל עוונות ביתו. ויש לכך סיבה מיוחדת.
כזכור כשהקב"ה מפגיש את משה עם מראה הסנה הבוער באש, אך איננו אוכל, אומר ה' למשה: ... ...'וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם', הבא אותם אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני... משה מסרב. מסע השכנוע מתמשך, ומשה בשלו, לא עוזרים האותות והמופתים, 'לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי' עד שלבסוף אומר משה: '...שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח'. וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּו'ֹ. על שיח מדהים וארוך ומתמשך זה, כשמשה לא זז מעמדתו, עמדו מפרשים רבים.
אך הסברו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א, רב העיר העליונה בירושלים העתיקה, מתיישב על ליבי ביותר, תרתי משמע. אומר המדרש בשמות-רבה ג', טז': 'אמר משה, עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה הוא מיצר?!' משה רבנו, הענו מכל אדם, פחד מאוד לפגוע באהרון, אחיו הגדול. שהרי מזה שמונים שנה, בכל העת שמשה רבנו היה בבית פרעה, ולאחר מכן במדיין רועה את צאן חמיו יתרו, היה זה אהרון, שהיה נביאם של ישראל, וסבל עימם את סיבלם ומסתמא דיבר עליהם ועודדם על שהגאולה קרובה לבוא, וכי אל להם ליפול לייאוש. כיצד יבוא אפוא עתה וידחק את אחיו הצידה מכהונתו.
אחרי שנים כה רבות בהם אהרון משמש בקודש, רועה הוא יום יום את קהל ישראל ועימם הוא בצרתם? לדעת משה, נביאם של ישראל, לא שווה היא גאולתם של כלל ישראל, אם היא באה על חשבון צערו של יהודי אחד, ולו צער חבוי. וכשאומר משה לה' 'שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח', אין כאן חלילה זלזול אלא בקשה: שלח ביד מי שאתה הקב"ה רגיל היית לשלוח במשך שמונים שנה עד הלום, כדי שחלילה לא יפגע ממני אחי הגדול אהרן.
או אז אומר הקב"ה למשה, אל נא תחשוש, לך אל אהרון אחיך, 'וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּו'ֹ. כדברי רש"י, לא כמו שאתה סבור שהוא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ההיפך וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּו'ֹ. לאהרון אחיך לב מיוחד, לב ענק המכיל מזה שמונים שנה את כלל ישראל, כואב את כאבם ועימם הוא בצרתם, ואין עינו צרה כלל וכלל בכך שהינך עולה לגדולה.
לב רחב שכזה המסוגל להכיל את כלל ישראל, עתיד להיות כהן גדול ועתיד הוא לשאת ולאחד את כל שבטי י-ה על ליבו. כהן שכזה יכול הוא ויכולים יוצאי חלציו הכוהנים הגדולים, להתוודות על ביתו, על אחיו הכהנים ועל כל קהל ישראל. אך לפי הסדר, תחילה יתוודה ויכפר במעגל המצומצם, עליו ועל ביתו. לאחר מכן במעגל הקרוב אליו, אחיו הכוהנים, ורק לאחר מכן יוכל להתוודות ולכפר על כל קהל ישראל.
וכל הרוצה לחיות עם הפרשה, כדברי הרב'ה מלובביץ', ילמד ממשה ואהרון, עד כמה רשות אחת אמורה לפרגן לרעותה. משה רבנו הוא מי שיעמוד בראש הרשות השופטת כעצת יתרו שאצלו גדל שנים רבות, אך הוא לא יעז גם משקיבל הוראה מגבוה, מאת ה', לפגוע ברשות הכהונה.
אהרון מצדו, למרות שלכאורה מקצצים מתפקידו אותו הוא נושא זה עשרות בשנים, מקבל בשמחה את הרשות אותה מייצג אחיו הצעיר, שזה עתה הגיע ממדיין. שמחה שבלב שהקב"ה בעצמו מעיד על כנותה ואמיתותה. מתוך פירגון והסתכלות בעין טובה הדדית של שתי הרשויות האחת אל רעותה, באופן שאין רשות אחת נוגעת בחברתה. ועוד למדנו, על פסק הדין הראשון של משה רבנו, שגם אם הגאולה כולה תלויה בכך, אין הרשות, הגם שניתנה לו ישירות מבורא עולם, רשאית לפגוע בחברתה.
ומשחלילה פגעה, עליה להשיג את מהלכיה לאחור ולהצטמצם בלב שמח, עד שלא תיגע ולא תפגע בחברתה. אין המטרה, תהיה נעלה ככל שתהיה, מקדשת את האמצעים.
בעז"ה, הגאולה בוא תבוא בשיבת כהנים לעבודתם, ולוויים לשירם ולזמרם וישראל לנוויהם, כל אחד במקומו ובתפקידו, מתוך פירגון ועין טובה כלפי זולתו כששמחה אמיתית בליבו. כך תישמר נצחיות ישראל כאותה שראה משה בסנה הבוער באש אך איננו אוכל.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל