עשרות שנים היה קיים ערוץ תקשורת בודד: רשות השידור, שכלל רדיו וטלוויזיה. בתחילתו הוא היה ערוץ ממלכתי שביטא את הלך הרוח הלאומי שהיה מקובל אז. ברבות השנים, הוא החל לשנות את תכניו.
הוא הוסיף פרסומות גלויות ובעקבותיהם גם סמויות; פעילות של פוליטיקאים, אנשי הון ויחסי ציבור לפני ומאחורי הקלעים הפכה עם הזמן לחזון נפרץ. ברובד העמוק יותר היה הערוץ לאחד ממקדמי האינדיבידואליזם הקבוצתי, שבו לא המדינה בראש אלא הפרט, בניגוד לתכנים שהופיעו בערוץ הממלכתי בראשיתו.
קבוצת ידיעות אחרונות, שהיתה מבעלי הערוץ, הפכה לממלכה תקשורתית יחידה ושלטת בתכנים עם הצלחה כלכלית גדולה. עיתון "הארץ" שמאז ומתמיד דחף וקידם תכנים אידיאולוגיים, עשה אותו הדבר בדיוק, רק בכסות אינטלקטואלית. כיוצר דעת הקהל, הוא הכתיב את האידיאולוגיה השמאלית וקבע את תחומי ההתעניינות של העורכים והבון-טון של צמרת התקשורת הישראלית.
כך החל מסלול הסלאלום גם מבחינת הירידה ברמה המקצועית. לעומת ערוץ 2 הטלוויזיוני, שנוסד שנים רבות אחריו, הערוץ הראשון לא התיימר להשיג רייטינג בצפייה. ערוץ 2 היה צריך להצדיק את ההשקעה הכספית בו, והלך לכיוון הצהוב כדי להעלות את אחוזי הצפייה.
מרגע שנוצרה אלטרנטיבה לערוץ הראשון והבלעדי, החלו להיכנס שיקולים חדשים למערכת החדשות. התחרות בין הערוץ החדש והישן איפשרה להעלות חדשות אנטי- ישראליות לאוויר, שכן כל ערוץ חשש אם לא יפרסם את הנאמר, יפרסם זאת הערוץ המתחרה. מצב זה, אגב, נוצל ע"י הפלשתינאים והחיזבאללה: כאשר התרחש פיגוע טרור, מיד נפתחו האולפני לשידור פתוח של אירוע חדשותי גדול. תחת המסווה של זכות הציבור לדעת, סוקר הטרור באופן מקיף ומיידי – מה ששירת היטב את האינטרסים של מבצעי הטרור.
גורמי התקשורת הישראליים הגדילו את כמות החדשות ואת מצבת כוח האדם במערכות החדשות, ובהם ערוצי חדשות מודפסים ואלקטרוניים – קרי: רדיו וטלוויזיה. לאיוש המשרות החדשות הללו הובא כוח אדם זול שלא היה לו הידע העיתונאי הנדרש מעיתונאים מקצועיים. מערכות התקשורת העדיפו את העיתונאים הצעירים החדשים הללו, שלהם ניתן היה לשלם פחות מאשר לעיתונאים הוותיקים והיקרים של העבר. כך השתנו הסטנדרטים העיתונאיים הישנים. הנסיון והידע התקשורתיים המעשיים נשחקו. כבר לא נדרשו ידע ולא גאווה לאומית, אלא רק מראה חיצוני וידע טכני. קריינות צעירות ויפות ושדרנים בעלי מראה נאה השתלטו על ערוצי התקשורת. מטבע הדברים, השתנו הערכים העיתונאיים – מדיווח תקשורתי ומתן אינפורמציה חדשותית ללא משוא פנים, לאינדיבדואליזציה וטובת העצמי. הרדידות הפכה למכנה המשותף התקשורתי הגדול ביותר בערוצי התקשורת הכתובה והמשודרת.
בישראל צמח גל כוכבי-תקשורת מסוג חדש. הבולטים היו יוצאי גלי צה"ל – צעירים שנונים ודעתניים, שהשתחררו זה עתה משירותם הצבאי בתחנה שהיוותה הכשרה יוצאת מהכלל לתקשורת החדשה. הם הגיעו עם פנקס טלפונים עבה ובו שמות מרואיינים, בעלי כוח ושררה בישראל שהכירו במהלך שירותם הצבעי באולפני השידור.
בשוליים התקשורתיים היתה העיתונות החרדית והדתית-לאומית – שרידי התקשורת המפלגתית של העבר. בערוב ימיו, היה עיתון "הצופה" למעין בית ספר לכתבים צעירים מן הציונות הדתית, שחשבו אחרת מהעיתונות החילונית המובילה. בחממה זו התפתחו העיתון "מקור ראשון" וערוץ 7, ולראשונה נתנו בידי הימין את כח הבחירה התקשורתי.
המהפכה הגיעה גם לתחום הטלוויזיוני. הוקם ערוץ 20 (שלימים הפך לערוץ 14). מצד אחד הוא דומה לערוצים החדשותיים בכך שיש מאחוריו בעל הון, אך הוא שונה בתכנים ובצורת הראיונות. טובת הכלל נלקחת בחשבון. הראיונות אינם אלימים והכתבים אינם מסתירים את דעותיהם, אך מגבים את דבריהם בידע חדשותי פוליטי נרחב. ערוץ זה מזכיר בראיונותיו את תוכנית ה"פופוליטיקה" הפופולרית שהיתה קיימת בעבר, אך ללא הרוע שלה. המידע שולט באוויר, הכתבים דעתניים ובעלי אג'נדה לאומית אבל אינם מכתיבים דעות ואינם אגרסיביים. לפי אחוזי הצפייה, תוכנית "הפטריוטים" שבערוץ 14 גוברת על ערוץ 12 השולט. ניכר שיש בציבור דרישה לסוג תכנים כזה.
אולי לא רבים זוכרים, אך המעבר של רשת ג' לשידור שירים ישראליים נבע מהפופולריות של ערוץ 7 שנסגר. ייתכן אף שתופעה כזו שמוביל הימין הדתי יכולה להביא לשינויים נרחבים הרבה יותר בנוף התקשורת הישראלי. לו יהי.
דר' יהודית יחזקאלי היא עיתונאית בכירה בעבר ואנליסטית פוליטית בהווה. דר' רון שלייפר הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל