במרכז קטיף מציינים היום (שלישי) 19 שנים למשאל מתפקדי הליכוד על תוכנית ההתנתקות, בסדרת כתבות בערוץ 7.
במרכז קטיף שביישוב ניצן, התכנסו ראשי המחאות הגדולות שידעה ישראל בשנים האחרונות ודנו עם שירית אביטן (ישראל היום) על המחאות שהיו, גבולות המחאה, הלקחים שנלמדו והמצב כיום, במחאות הנוכחיות בעד ונגד הרפורמה המשפטית שמוביל השר לוין.
בפאנל נטלו חלק אבי יאלו מנהיג מחאת האתיופים, דפני ליף מנהיגת מחאת האוהלים ב-2011 והרב קובי בורנשטיין, מראשי המאבק בגירוש גוש קטיף.
נראה כי המחאה הנוכחית זוכה להכרה והד גדול בציבור הרחב. הרב בורנשטיין טוען: "זה מעורר הערכה, אך מכאיב ומתסכל. להוציא שבוע שבוע מפגינים זה דבר לא פשוט ומוערך מאוד. מתסכל כי אנו רואים את הליטוף הגדול שהמחאה מקבלת מתקשורת המיינסטרים, בניגוד לדברים הנוראיים, הכוחניים והמכפישים איתם התמודדנו במאבקנו".
אבי יאלו טוען שבמחאת האתיופים לשוויון היה נרטיב שקרי על הלגיטימיות שלה, שהיא כביכול אלימה ואנרכיסטית, במקום שהתקשורת תברר ותסביר את מטרת המחאה העיקרית: שיתייחסו לבני ובנות העדה האתיופית כמו שמתייחסים לכל אזרח אחר, בשוויון מוחלט.
דפני ליף אומרת על המחאה שהובילה כי היה מכנה רחב שיכלו להצטרף אליו אנשים מכל צידי הקשת הפוליטית: בעיות הדיור ויוקר המחיה. למעשה זהו הצדק החברתי שדרשה המחאה. כל ציבור לומד לאט לאט איך להיות מעורב בציבוריות וברצון להביא לשינוי.
הרב בורנשטיין מתאר את הרגע בו הוא פגש את הכוחנות של המערכת המדינית כאשר מחסומי משטרה מנעו ממנו לחזור ממחאה נקודתית נגד הגירוש בירושלים, חזרה למקום מגוריו, משום שלבש חולצה כתומה - כזכור הצבע הכתום היה סמל המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הרב מתאר כי נאלץ לחזור עד לישוב מבשרת בשביל להחליף חולצה: "רק עם חולצה אחרת נתנו לי השוטרים במחסומים להמשיך בדרכי".
ליף אומרת שמה שחוזר כל פעם, בכל סוג של מאבק בציבוריות הישראלית, הוא פגישה של מארגני המאבק במערכת אטומה שעסוקה בלהוקיע את הלגיטימיות של המחאה, בעזרת משרדי פרסום שמרימים קמפיינים שונים וחושבים איך ניתן להוקיע אותה בדרך המוצלחת ביותר.
הרב בורנשטיין השיב לדפני במילים הקשות: "יש מחאות שמגיעות לקדמת הבמה, ויש שאינם. התסכול היה בדה-לגיטימציה שקיבלנו, שפרסמו שאנו אוגרים רובים. זלזלו בכאב שלנו. איבדנו את האמון בדמוקרטיה הישראלית איפה הייתה הליברליות בהתנתקות? איפה הייתה הדמוקרטיה? אני לא יכול יותר לשמוע את המילים האלו אחרי מה שעברנו. אבל למרות הכל ידענו שיש קווים אדומים שלא ייחצו. כמו קריאה לסרבנות".
גם יאלו הצטרף לדברים ואמר: "אין דמוקרטיה. אין הזדמנות שווה לאזרחים השונים. המדינה צריכה לקיים שוויון והשיח הזה אף פעם לא מבשיל לכדי פעולות לשם כך. יש פה אליטות שרוצות לשלוט ולהחזיק במוקדי הכוח. אני לא רוצה שיתייחסו לאתיופים בצורה יפה או נעימה, אלא כמו כל האזרחים. שגם בלי כוח פוליטי משמעותי אני אוכל לחיות כשווה בין שווים."
ליף והרב בורנשטיין סיכמו ואמרו כי אנו כחברה צריכים להיות הרבה יותר קשובים לכאבם של אחרים, לא להמעיט בערך של כאב אמיתי, שכן הכרה בו יוביל אותנו להיות חברה טובה יותר. זוהי אינה עבודה פשוטה, לראות ולהכיר את כאבו של האחר, אך היא הכרחית.
