"אין להם זכות בחירה", זו הייתה תשובתה של הגברת מינדי לוין, אמה של הילדה מגבעת שמואל, לשאלתה של דנה ויס בכתבת יח"צ בחדשות 12 על זכותם של ההורים לבחור את החינוך שהם רוצים להעניק לילדיהם. במסגרת זו היא גם הודתה שמותר לה לשקר "קצת" להורי הילדים, כי "אני לא חושבת שאם הייתי מספרת להם זה היה מקובל אצלם". ההתנשאות של מי שבחרה לחשוף את עצמה ולמעשה את בתה במסגרת קמפיין לשיווק ההמרה לקטינים אינה מתמצה בכך, והיא מציעה להורים החשוכים לצאת ללמוד. אז נצא יחד ללמוד במשותף לטובת הילדים וההורים. המקורות לכל המחקרים שיוזכרו להלן נמצאים באתר "למען שמירה על קטינים מפני שינוי מגדרי".
לוין אומרת: "זה לא מידבק להיות טרנסג'נדר" ולכן זה לא אמור להטריד את הורי הילדים האחרים בכיתה ובבית הספר. אולם העובדות הן הפוכות, מדובר בהדבקה חברתית מוכחת. כך מתארת את המצב ד"ר מרים גרוסמן: "עד לאחרונה, דיספוריה מגדרית הייתה בגדר אבחנה נדירה מאוד, עם שכיחות של בין 1:30,000 ל־1:110,000 וביחס של 6 ל־1 בין גברים לנשים, בהתאמה. התפרצות מסיבית של מקרים של דיספוריה מגדרית החלה בעשור האחרון. מחקר משנת 2017 מציג שכיחות של זהות טרנסג'נדרית על פי דיווח עצמי בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים הנעה בין 5:1000 ל־13:1000. מחקר משנת 2021 מציע כי השכיחות של זהות טרנסג'נדרית בקרב צעירים עירוניים בארצות הברית עשויה להגיע עד כדי תשעה מכל מאה". מחקר נוסף מעיד כי "כתשעה מתוך עשרה בני נוער המוטרדים בשאלת הזהות המגדרית היו חשופים להשפעה חברתית, כדוגמת השתייכות לקבוצה שבה לפחות חבר אחד המגדיר עצמו כטרנסג'נדר ו/או שקודם להצהרה על זהותם המגדרית החדשה הייתה עלייה בשיעור השימוש שלהם ברשתות חברתיות".
יד קלה על הדק ההסללה
לוין טוענת: זו סכנת נפשות שלא לזרום עם ילדה שאומרת שהיא בן. העובדות מבוססות המחקר הן גם כאן הפוכות. "התופעה של דיספוריה מגדרית (מצוקה בשל פער בין המין הביולוגי לתחושת המגדר) מתחילה באופן קלאסי בילדות המוקדמת בגיל 4-2 ושכיחותה עד לשנים האחרונות עמדה על 0.01 אחוזים באוכלוסייה. יותר מ־85 אחוזים מהילדים שחווים אותה יחלימו ממנה באופן ספונטני (בתנאי שלא יפריעו להם), הודות לשינויים שיחוו בגוף במהלך גיל ההתבגרות, שינויים אשר בסופו של דבר יאפשרו להם להתיידד עם גופם ולחיות איתו בשלום".
הנרטיב של "שינוי מין או התאבדות" הוא שקרי. "כאשר עושים הערכה של הסיכון האובדני של ילדים ובני נוער טרנסים, מוצאים כי הסיכון דומה לזה של בני גילם הסובלים מבעיות נפשיות". חמור מכך, דווקא ההליכה במסלול המאשש שינוי מין מביאה בטווח הארוך לזינוק ניכר בסיכויי האובדנות: "בוגרים טרנסים אחרי שינוי מין נמצאו מועדים פי 19.1 למות מניסיון אובדני בהשוואה לבני גילם באוכלוסייה הכללית ולאחר שקלול סטטיסטי שנעשה כדי להתאימם לבני גילם".
בגיל שלוש וחצי הוא אמר לי שהוא חשב והוא יודע שהוא בן, מספרת לוין. המחשבה הראשונה הייתה: "מה פתאום? את בת, את לא בן". ואמרת לה את זה? שואלת דנה ויס. "לא, לא אמרתי לו, אוקיי". למחרת הילדה כבר ביקשה ללכת בבגדים של בנים לגן ונענתה, ומרגע זה הוכנסה הילדה לתהליך שכמעט אין ממנו דרך חזרה. זה לא ייחודי לבתה של גברת לוין, כך מעידה הפסיכיאטרית ד"ר נועה ורדי שהתראיינה השבוע בערוץ 11 במסגרת הקמפיין. "אני רואה גם ילדים בגיל שלוש שחוזרים על בקשה לקרוא להם במגדר שונה ממגדר הלידה שלהם, והם משוכנעים בכך בצורה עיקשת, ואז אנחנו מתחילים איתם תהליך".
לו לפחות הייתה לוין שואלת את בתה את השאלה הבסיסית: למה את חושבת שאת בן? אולי הייתה מגלה בגלל איזו מצוקה הרצון הזה התעורר, אבל היא מעידה בעצמה שמעולם לא שאלה את השאלה הזאת! סיפר לי מטפל שהורים פנו אליו כשהם משוכנעים שבתם טרנסית, ולאחר בדיקה הוא גילה שלילדה יש צורך בתחושה. טייץ צמוד מתחת לחצאית פתר לה את הצורך, והטרנסיות נעלמה. הקלות שבה מפנים היום מומחי מגדר לאישוש ומעבר חברתי שמסליל לטיפולים הורמונליים וניתוחים מונעת פעמים רבות את הטיפול בסיבות האמיתיות למצוקה.
מה גורם לאנשים לחשוב שילדה בגיל שלוש וחצי שאומרת שהיא בן באמת מבינה מה ההשלכות של האמירה הזאת? מדוע יש הורים שאפילו לא מנסים להסביר לילדיהם שזה נחמד להתלבש כמו בן המין השני, אבל תמיד הבת תהיה בת והבן יהיה בן? מה מניע בעומק את כל התנועה שעוסקת בהכחשת המציאות באופן כל כך אובססיבי? דומני שהתשובה היא האלהת האדם, הרצון להיות א־לוהים. לא־לוהים יש חופש. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא יכול לברוא עולם במילים ולהרוס אותו בהבל פה. לאדם אין חופש, יש לו בחירה. הבחירה, להבדיל מהחופש, מוגבלת במציאות שבה האדם נמצא, ובמחיר שהאדם ישלם על בחירתו. לוין, כמו רבים שנשבו בקסם תנועות הפירוק, בטוחה שאם ילדה אומרת שהיא בן זה עצמו הופך אותה לבן. אין לאדם גבולות. הוא בורא את עולמו, גם אם הוא לא מבין את משמעות הדבר.
לאורך כל הראיונות היא מגלה עד כמה היא מעולם לא חשבה על המחיר. היא מעידה על עצמה שלא חשבה מה יקרה כאשר יום אחד החברה שבה היא חיה תגלה שהיא רימתה אותה. האם היא חשבה מה יקרה כשיום אחד בתה תשאל אותה: אמא, למה הגוף שלי משתנה ושל חבריי לא? האם כדי להצדיק את השקר שיש חופש וניתן להחליף מין היא תפגע בבתה באמצעות בלוקרים והורמונים שמעכבים את התפתחותה ואף מסרסים אותה מבחינה כימית? האם היא תזרום עם מי שיציעו לה לכרות את החזה כפי שיש מרפאות שעושות לבנות 14?
תחושת היכולת הבלתי מוגבלת והחופש שאין בו אחריות כל כך מבלבלים שהם מאפשרים לרופאים ולאנשי מקצוע להציע טיפולים הרסניים ומסוכנים שגורמים לנזקים בלתי הפיכים. גל של מתחרטים שמגישים נגדם תביעות כבר החל בעולם. מדינות כמו פינלנד, שבדיה, אנגליה ונורבגיה שינו מדיניות בעקבות מחקרים בתחום והן אוסרות טיפולי התאמה מגדרית לקטינים. אנחנו בני אדם ולא א־לוהים, ולהתנהלות מופקרת יש מחיר קשה וכואב, הוא רק מגיע בדרך כלל בסוף.
איפה נמצאת זכות הבחירה
לוין מדגישה כל הזמן את היותה דתייה. האם היא באמת לא מכירה את האיסור "לא יהיה כלי גבר על אישה"? התורה הכירה בנטייה של בנים להתחזות לנשים ולהפך, כפי שהיא הכירה את הנטיות החד־מיניות. אך כמו בעוד נטיות רבות היא הציבה לנו גבולות ואסרה עלינו לממש נטיות אלו. כך למעשה נוצרת הבחירה שהיא יסוד התורה. ללוין לא הייתה בחירה כשנולדה לה בת ולא בן, ולא הייתה לה בחירה כאשר בתה הודיעה לה שהיא בעצם בן. כן הייתה לה ועדיין יש לה את הבחירה איך להתמודד איתה. האם לעודד אותה לממש את הנטייה הזאת ולהסליל אותה לאיסורי תורה של סירוס והתחזות, ולסכן אותה בסירוס כימי ופיזי ופגיעה קשה בבריאותה, או לעמת אותה עם מציאותה הביולוגית ולהאיר לה את המיוחדות שלה כאישה. להורי התלמידים שבבית הספר אין אפשרות להחליט מי תלמד עם ילדיהם בבית הספר, אבל יש להם זכות לבחור כיצד להתייחס אליה. שקר והטעיה לא אמורים להיות אופציה, במערכת חינוך בכלל ובחינוך הדתי בפרט.
***