לקח חשוב לימדה אותנו המערכה המוצלחת של השמאל נגד הרפורמה המשפטית: שליטה מוחלטת בפרלמנט והקמת ממשלה הומוגנית אינם סוף דבר, למען האמת אפילו לא תחילתו. שינויים הרי גורל במדינת ישראל מוכרעים בעשרות מוקדי כוח, גדולים יותר ופחות, שהכנסת והממשלה הן רק גורם אחד מתוכם. השמאל, שהשכיל ללמוד זאת עשרות שנים לפני פרוץ הרפורמה, הפעיל ברגע אחד את מערכת המשפט, הצבא וגופי הביטחון, החברות הגדולות במשק, איגודי העובדים, בתי חולים ושדה התעופה הבינלאומי של ישראל כדי לסכל תוכנית שנתמכת על ידי רוב של 64 חברים בכנסת. הימין, שהבין זאת באיחור, נכנע בסיבוב הזה. בעוד חודש וחצי הפנמת הלקח תעמוד למבחן, כאשר לשכת עורכי הדין תבחר יושב ראש, ראשי מחוזות ומועצה ארצית חדשים.
זועמים על הפוליטיזציה
בעולם מתוקן, הגוף המקצועי שמאגד את עורכי הדין בישראל אמור לעסוק בעניינים הקשורים במקצוע, כמו בחינות ההסמכה או חקיקה המשליכה ישירות על סדרי הדין וניהול תיקים. אך במדינת ישראל, כפי שהקדמנו, צבירת כוח והשפעה הם רכיב עיקרי בדנ"א של כל התארגנות. גלגולים היסטוריים הביאו למצב שבו הלשכה מחזיקה בכוח פוליטי רב, שגולת הכותרת שלו היא חברות של שני נציגים מתוך תשעה בסך הכול בוועדה למינוי שופטים. העוצמה הזאת, יחד עם ההשחתה שהביאה עמה כפי שחשפו פרשיות אפי נווה ואבי חימי, נמצאת בימים אלה בסכנה. שר המשפטים לוין נחוש לסלק את שני הנציגים של הלשכה בוועדה, ובהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה הרכב הוועדה אינו מונה נציגים של עורכי הדין. זה גלון הבנזין הראשון שמצית את היצרים סביב ההתמודדות שתהיה בחודש הבא.
אבל חומר הבעירה העיקרי הוא התנהלות הלשכה בחודשים האחרונים, מאז הוכרזו תוצאות הבחירות. טרם הוקמה הממשלה, כשההדלפות מחדרי המשא ומתן העלו את האפשרות שחוק האפליה במתן שירותים יתוקן, צץ בחיינו הציבוריים גוף בשם "מאבק הגלימות". לא מדובר בעמותה רשומה, ובימיה הראשונים גם לא עמדו מאחוריה אנשים בעלי שם ופנים, אך האג'נדה הייתה ברורה – לא לממשלה החדשה ולמטרותיה.
עם הזמן והרפורמה המשפטית שצצה, הפרצופים מאחורי הגלימות נחשפו. עורכי דין בכירים, שממלאים תפקידי מפתח בלשכת עורכי הדין, יצאו והתראיינו בתקשורת. בין השמות הבולטים שניצבו בחזית המאבק ניתן לציין את עורכי הדין עמית בכר שעמד אז בראשות מחוז תל אביב, תמי אולמן, יושב ראש מחוז חיפה, ונדב ויסמן, חבר ועד מחוז תל אביב. אבי חימי, שכיהן אז כיושב ראש הלשכה, אומנם לא שייך את עצמו במוצהר למאבק הגלימות, אך ניהל קמפיין התנגדות מפואר משל עצמו. מלבד סבב ראיונות בלתי נגמר שהתאפיין בהחרפת ההתבטאויות משבוע לשבוע, חימי גם קיבל קביעות על הבמה בהפגנות קפלן וזכה לקבלת התואר "מנהיג" מפיהם של כמה ממנהיגי המחאה.
חימי חוסל מאז פוליטית, והתגלה כעוד יושב ראש לשכה שניצל את כוחו המופרז למימוש מאווייו השפלים. במקומו מונה בכר במינוי זמני, שהמשיך את המגמה של הצבת הלשכה בחוד החנית של המאבק. לא רק את משרדו של חימי בלשכה ירש בכר, אלא גם את הקתדרה שלו בקפלן. במוצאי השבת האחרונה הוא נאם שם ברוב פאתוס, וזכה לתשואות רמות מהקהל. עם הכינוי "מנהיג" ממתינים הפעם מנהיגי המחאה, על כל צרה שלא תבוא.
ההתנהלות של ראשי הלשכה עוררה כעס רב בקרב עורכי דין. הן בפורומים פנימיים והן בהתבטאויות פומביות, הביעו עורכי דין שאינם נמנים על מתנגדי הממשלה מורת רוח מכך שהגוף היציג שלהם נוקט עמדה פוליטית מובהקת כל כך בניגוד לתפיסת עולמם, וחלק אף טענו שכספי החברות שהם משלמים מנוצלים לטובת המחאה. אחרי התפטרותו של חימי וקביעת תאריך לבחירות ללשכה, האמוציות האלה נותבו להתארגנות פוליטית שתשנה את כיוון הספינה.
בסיבוב הראשון נרשם כישלון ענק, שהראה עד כמה רחוק הימין מלהפנים את הלקח. באמצע חודש מרץ התקיימו בחירות לתפקיד יושב ראש זמני ללשכה, עד שתתאפשר היערכות לוגיסטית לבחירות כלליות בחודש יוני. נקבע כי הבחירות יתקיימו בין חברי המועצה הארצית בלבד, כ־40 חברים שרובם נבחרו על ידי עורכי הדין וחלקם מכהנים מתוקף תפקידם. אלה היו ימי שיא המחאה ושיא המעורבות הפוליטית של הלשכה, כך שהצורך הימני בהשתלטות על המבצר האסטרטגי הזה היה ברור. ועם זאת, מחלת הפיצול הצליחה לשמוט הישג כמעט מובטח בלשכה.
ארבעה מועמדים הגיעו לקו הגמר: עמית בכר, ענת קאופמן (שפרשה בינתיים), אברהם ללום ואילן בומבך. השניים האחרונים מזוהים עם אג'נדת ימין, ולכל הפחות מובטח שיימנעו מעירוב בוטה של הלשכה בהתנגדות לרפורמה המשפטית. הכף נטתה אל הגוש הימני במועצה באופן מובהק, ובשמאל צופפו שורות. פרישתה של עורכת הדין קאופמן השאירה לבכר את ההזדמנות למקסם את הפוטנציאל השמאלי במועצה. גם אחרי האיחוד מצבו של בכר היה בכי רע, כשהוא זוכה ל־16 קולות בלבד. ההבנה שהפיצול הרסני אומנם חלחלה לקראת ההצבעה גם לימין, אך לא היה בכך די. אף מועמד לא הסיר את מועמדותו, ותוצאות הבחירות היו ניצחון לבכר על חודם של קולות ספורים. הדרך משם אל הבמה בקפלן היא כבר בגדר היסטוריה.
חידת אפי נווה
נכון לעכשיו, חודש וחצי להתמודדות, עדיין קשה לזהות הפקת לקחים בגוש הימני של לשכת עורכי הדין. עורך הדין יצחק נטוביץ', סגן יושב הראש עד לאחרונה, אומנם לא הגיש מועמדות, אך יש מספיק שעשו זאת במקומו. עורך הדין דורון ברזילי, שמילא את התפקיד בעשור הקודם, הגיש את מועמדותו, ולצידו עורך הדין אברהם ללום, המשנה ליושב ראש הלשכה. מועמד נוסף, ידוע פחות ובעל רקורד דל יותר, הוא עורך הדין ארקדי אליגולאשוילי, חבר ועד מחוז ירושלים. אל השלושה, שנחשבים חלק מהאגף שאינו תומך פומבית במחאה, הצטרף לאחרונה מועמד מפתיע נוסף שעלול לטרוף את הקלפים.
עורך הדין אפי נווה היה יושב ראש לשכת עורכי הדין בקדנציה שקדמה לחימי. הוא היה הראשון מבין השניים לפרוש מתפקידו בשל פרשיות מביכות. שמו הוכתם בפרשייה מפוקפקת של יחסים אינטימיים עם מועמדת לשיפוט תמורת קידום בחירתה בוועדה למינוי שופטים, אך התיק נגדו לא הבשיל להרשעה בשוחד. תיק אחר נגדו, של הברחת בת זוגו בנתב"ג, כן הסתיים בהרשעה בבית משפט, אך בימים אלה תלוי ועומד ערעור נגד ההחלטה. שאלת כשרותו להתמודד על תפקיד היו"ר תידון בשבועות הקרובים בוועדת הבחירות של הלשכה, אך ככל שהיא תאושר הדבר מהווה כאב ראש גדול למחנה הימין בלשכה.
צריך לדייק: המועמדים שהזכרנו אינם בהכרח ימין מוצהר. עורך הדין ללום, לדוגמה, לא התבטא מטוב ועד רע בנוגע לרפורמה. כן הדבר לגבי עורך הדין ברזילי. הציפייה היחידה מהם היא שיוציאו את הפוליטיקה מסדר היום של הלשכה. גם אפי נווה, שבחסות הדיל עימו מינתה איילת שקד שופטים שמרנים לבית המשפט העליון, לא הניח על השולחן מעולם אג'נדת ימין. הוא אדם פרגמטי שהאינטרסים המקצועיים של הלשכה היו לנגד עיניו, והוא ניצל את שיתוף הפעולה עם שקד כדי לקדם אותם. איש אינו יודע מה תהיה עמדתו בשאלת ההתנגדות לרפורמה, והאם הלחץ חסר התקדים שמופעל היום משמאל ישפיע גם עליו.
בצד שמאל, החריף בהבעת עמדותיו הפוליטיות, נרשמה משמעת פוליטית מרשימה. תמי אולמן ונדב ויסמן, שסומנו כמתמודדים פוטנציאליים, הודיעו שהם מתייצבים מאחורי מועמדותו של עמית בכר, ובכך איחדו את השורות סביב מועמד אחד בעל אג'נדה ברורה. אם המצב היה נותר כך בעת סגירת הרשימות, הימין היה יכול לשוב לעמדת הנהי המסורתית שלו ולראות עוד מוקד כוח בורח לו בין הידיים. אלא שברגע האחרון נחתה מבחוץ מתמודדת חדשה – חברת הכנסת מהעבודה לשעבר רויטל סוויד. סוויד מנותקת מהממסד הבכיר של הלשכה, שבו אוחז היטב בכר, והיא באה מכוח עברה הפרלמנטרי. התמודדותה היא חבל הצלה לגוש הימני בלשכה.
ואם בפיצול התוך־ימני לא די, עורכי הדין של הגוש יצטרכו להתמודד גם עם עריקה של סיעה שנחשבת ימנית בלשכה אל מחנה בכר. עורך הדין יוסי ויצמן, שמכהן כמשנה ליושב ראש הלשכה, הוא עורך דין חרדי שמחזיק משרד בבני ברק. הוא מתויג כאיש של ש"ס, ועומד בראש סיעת 'אמונה במקצוע' שמייצגת עורכי דין חרדים ודתיים רבים. כבר בבחירות הזמניות נוצר הקשר בינו ובין בכר, ולקראת הבחירות ביוני הוא הכריז על תמיכה בעורך הדין בכר, ככל הנראה בעד השארתו בתפקיד המשנה ליושב הראש או תפקיד בכיר יותר. ויצמן מחזיק בקבוצות ווטסאפ גדולות של עורכי דין, ויש לו כוח פוליטי לא מבוטל בלשכה. תמיכתו בבכר היא כאב ראש רציני למתמודדים בימין.
התקווה באגף הימני, והצטרפותה של סוויד למרוץ ביססה אותה, היא שההתמודדות תיגרר לסיבוב שני. על פי כללי הלשכה, אם אף אחד מהמועמדים לא השיג 40 אחוזים מהקולות, ההתמודדות עוברת לסיבוב נוסף בין שני המועמדים המובילים. במקרה כזה היתרון היחסי של בכר מול הפיצול בימין נשמט, והסיכויים של ברזילי, ללום או נווה עולים דרמטית. כאמור, גם הם לא מציגים את עצמם כימין מובהק, אך במקרה הזה טוב לאמץ את סיסמת השמאל הפוליטי בעשור האחרון: "רק לא בכר".
המפתח: אחוזי ההצבעה
בגזרת המועצה הארצית, שמחזיקה בסמכויות חשובות לא פחות מאלו של ראש הלשכה, התמונה מעודדת בהרבה. בניגוד למצב ששרר עד היום, שבו קבוצות קטנות יחסית כמו המגזר הערבי וההסתדרות נטלו כוח רב בשל התארגנות נכונה ומשמעת פוליטית, בסיבוב הזה יש מי שמשיב מלחמה. לקראת הבחירות ומתוך הבנה של חשיבותן בעת הזאת התאחדו סיעת ציונות משפטית וסיעת הציונות הדתית לסיעה אחת, יחד עם עוד כמה מועמדי ימין מסיעות אחרות. עורכי הדין נטוביץ' וערן בן ארי מושקעים עמוקות בקידום הסיעה לקראת הבחירות, בתקווה להשגת רוב במועצה יחד עם המקומות השמורים לראשי המחוזות.
זה מאבק שעשוי להתגלות כקריטי: מלבד ההשפעה של המועצה בעניינים הפנימיים של הלשכה, היא גם הגוף שבוחר את הנציגים של הלשכה לוועדה למינוי שופטים. אם יושג הרוב המיוחל, יריב לוין יוכל לספור עוד שתי אצבעות שישתפו איתו פעולה בוועדה גם אם הרפורמה לא תעבור. כדי שזה יקרה צריכים עורכי הדין הימנים לטרוח ולהצביע ב־20 ביוני, ולהעלות דרמטית את אחוז ההצבעה. המשוואה פשוטה: אחוזי הצבעה נמוכים יובילו להמשך השליטה של הקבוצות המאורגנות ולקיבוע הפוליטיזציה השמאלנית של הלשכה. אחוזי הצבעה גבוהים משמעותם מוקד כוח שנלקח מהמחאה ועובר לשרת את האינטרס של המחנה הלאומי.
לתגובות: [email protected]
***