היום (חמישי) לפני 29 שנים חתמו ראש הממשלה ז"ל יצחק רבין ויו"ר הרשות הפלסטינית דאז יאסר ערפאת על הסכם קהיר, אשר תפקידו היה יישומם בפועל של הסכמי אוסלו.
במסגרת סעיפי ההסכם צה"ל נסוג מרצועת עזה ואזור יריחו. אזורים אלו שימשו כמעין "מקרה בוחן" על-מנת לבחון נסיגות נוספות בהמשך.
בנוסף, ההסכם עיגן את סמכויותיה של הרשות הפלסטינית, למעשה מימוש הצהרות "קמפ דיוויד" שנחתם ב-1978, העוסקים בעצמאותה של הרשות והסמכות שמוקנית לה הן בהיבטים טריטוריאליים והן בהקניית סמכויות חקיקה, ביצוע, שיפוט ושיטור. הקמת משטרה פלסטינית לשמירת הסדר ובתחומי הרשות, אך ישראל תמשיך לשאת באחריות הביטחונית החיצונית.
כאשר כל המכובדים עמדו על הבימה התרחשה תקרית שכמעט הביאה לפיצוץ בין הצדדים, כאשר ערפאת נמנע מלחתום על המפות המצורפות להסכם. פרס ניגש אל רבין להתייעצות והחלו חילופי דברים בין הנוכחים על הבמה (אליהם הצטרף גם נביל שעת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני). לבסוף, לאחר שהוכרזה הפסקה בטקס ובשל לחץ כבד אל מול המצלמות מצד הנוכחים ובפרט מובארכ שקילל את ערפאת בשידור חי, יו"ר הרשות הסכים לחתום על המפות, לאחר שהוסיף הערה לחתימה בכתב ידו.
לאחר החתימה ישראל שחררה כ-1,400 עצורים פלסטינים ביו"ש ורצועת עזה. ב-25 במאי 1994, בהתאם להסכם קהיר, נסוג צה"ל מעזה ויריחו. ישראל אפשרה את חזרתו של ערפאת לשטחים, אך הוא לא הצליח לבסס את שלטונו באזור והמשך ההיסטוריה ידועה: גל פיגועים קשה שהחל באוקטובר 1994, חמישה חודשים בלבד לאחר החתימה על הסכם קהיר. סך כל הנרצחים בפיגועי הטרור בתקופת הסכמי אוסלו (94'-96') עמד על 256 ישראלים והמצב הקשה המשיך, לצערינו, גם לאחר תקופה זו.