28 שנים חלפו מאז פיגוע התופת בכפר דרום בו מחבל עם מכונית מלאה בחומר נפץ התנגש בכוונה באוטובוס מלא חיילים. 28 שנים, דור שלם חלף, ורק מאיר עדיין שם. הלום קרב. רדוף.
מאיר, מילואימניק רדוף אש אשמה על הפיגוע שלא הצליח למנוע, לא שוכח את הריחות, הרעשים, חלקי הגופות. האשמה לא מרפה. בימים הוא נאחז בציפורניים ב-"נורמליות", מנסה למצוא מרגוע בריטוש גזעי עצים ופיסולם לחלקי גופות. בלילות כשהשינה חומקת ממנו, הוא מחפש בת זוג, אחת שתעז לחיות במחיצתו.
המפגש עם מאיר עורר במיכה אמיתי, יוצר קולנוע וטייס מסוקי יסעור בשרות מילואים, חוויות קשות שהודחקו משירותו בטייסת מסוקים. 13 שנים חלפו מאז ההיא ברומניה, וגם מיכה, בדומה למאיר, מרגיש שמשהו ממנו נשאר שם, על ההר. עם החברים והפקודים שלא חזרו מטיסת האימון שתיכנן.
רוחות הרפאים מהעבר שרדפו את השניים הובילו אותם למסע משותף של התמודדות, מסע בו הם הולכים יד ביד כאשר רק מצלמה מפרידה ביניהם ומולידה את הסרט הדוקומנטרי '50 רסיסים' שהקרנת הבכורה שלו נערכה בפסטיבל "קולנוע דרום" בסינמטק שדרות, במסגרת תוכנית "פנורמה ישראלית תיעודית".
"מפגש אקראי עם מאיר, גיבור הסרט, הציף בי זיכרונות, תחושות וחוויות אישיות שהודחקו אצלי לאורך שנות השירות הצבאי", משתף מיכה, "כלוחם בטייסת שחוותה אסונות קשים כמו אסון המסוקים והתרסקות היסעור ברומניה וכמי שאיבד בתאונות אלו אחים לנשק וחברים קרובים, מצאתי את עצמי נסחף לעולמו הקשה של מאיר. עולם של פצוע נפש (PTSD) שמתעקש לשרוד".
"מאיר לא אפשר לאיש לחדור אל עולמו האישי אולם משהבין מהו הסיפור האישי שלי וכיצד הוא מהדהד את עולמו שלו, הוא החליט לפתוח בפני את הדלת, עבורי בלבד. אל עולמו של מאיר נכנסתי לבדי כצוות צילום של איש אחד".
"נקודות החיבור בינינו, החוויות הקשות ותחושת האחריות והאשמה של שנינו, הובילו למסע משותף מרתק. את המסע המורכב הזה ליווה כבר מתחילתו, פרופ' ענר פרמינגר, יוצר קולנוע, מרצה וחוקר. הצטרפותו של ענר כשותף מלא ביצירה וכמפיק ועורך שותף, העשירה את היצירה והביאה אותה אל קו הסיום".
הסרט גם מפנה לזרקור לסוגיה הטעונה של קצבאות נכי צה"ל והבירוקרטיה המתישה שמלווה אותם, אבל עושה זאת מבלי להתעכב יותר מדי ולהאפיל על הנושא המרכזי שבו עוסק מסעם של השניים היחס למוות, לחיים, ולכל הספקטרום הנרחב והאפור שנפרש על התהום שביניהם.
"מוות זה לא דבר שצריך להפחיד", אומר מאיר למוד הניסיון והייסורים, "אתה פשוט מבין את זה באיזשהו שלב". הפחד האמיתי של מאיר, ושל עוד רבים אחרים במצבו הוא דווקא החיים. הלילות, הבדידות, האשמה. אשמה ובדידות שגם אם לא נעלמים בהחלט פוחתים כשחולקים אותם עם שותף לדרך - וזה בדיוק מה שהמצלמה של מיכה מנסה להיות עבור מאיר, אבל לא פחות מכך עבור מיכה עצמו.
וכך, 28 שנה אחרי הפיגוע ו13 שנה אחרי ההתרסקות, משהו במסע של השניים מגיע לסיומו.