הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביאצילום: באדיבות המצולם

לפני כשבוע עלתה בתאגיד השידור הציבורי הסדרה הדוקומנטרית "מדורות השבטים". זוהי סדרה בת חמישה פרקים שלפי תיאורה "בוחנת את תהליכי ההתפרקות השבטית בישראל ב-25 השנים האחרונות - מרצח רבין ועד למחאות הגדולות של היום".

אחד מיוצרי הסדרה, דוקי דרור, התראיין זמן קצר לאחר העלאת הפרק הראשון, אצל ד"ר גדי טאוב שביקר את את הסדרה בחריפות בהיותה, לדבריו, פוסט ציונית ומגמתית. להלן חלק מתוך אותו ראיון, ערוך במידה מינימלית:

גדי טאוב: "למה מדורות השבטים ולא מדורת השבט?"

דוקי דרור: "מדובר בעצם בדימוי שמתייחס לסיפורים, לנרטיבים, אותם מספרים לפי דעתנו השבטים השונים שנמצאים כאן בישראל ותפסנו את הסיפור הישראלי כסיפור רב-נרטיבים".

גדי טאוב: "אולי נכון יותר לומר שהתפיסה שלכם היא פוסט-ציונית ואתם עוזרים לפרק את הסיפור הציוני?"... כי מי שרואה את הסדרה יכול לחשוב שרבין נרצח בגלל ההסתה של בנימין נתניהו למשל. כי לא בחרתם להראות את בנימין נתניהו אומר למפגינים: "הוא לא בוגד". בחרתם להראות משהו שנראה קיצוני, וערכתם את זה ככה שדבר הוביל לדבר, נתניהו הוא הקיצוני, רבין נרצח וכך איבדנו את השלום. בגלל יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין ובנימין נתניהו...

אף אחד שרואה את הסדרה לא יכול לחשוב למשל שהסיבה שאוסלו לא התקדם היתה שהפלשתינאים פשוט לא רוצים להגיע להסכם... אתם מסלפים את ההיסטוריה של ישראל בשירות הנרטיב שמנחם את השמאל, שגורם לאנשים האלה להרגיש שהם היו הטובים ואותם אתם מלטפים על ידי זה שאתם עושים דמוניזציה לא מוצדקת ולא מבוססת של הימין ואתם עושים את זה בגוף שידור ציבורי על חשבוננו. אתם עושים תעמולה של צד אחד שמתחזה לדוקומנטריה".

דבריו של טאוב מצטרפים לביקורת נוספת שנכתבה על ידי אבישי עברי: "המונח הזה "שבטים", הוא כאמור אחד התחליפים למונח "העם היהודי". חלק מהחתירה תחת הזהות היהודית הקולקטיבית והציונות, שהיא הביטוי המרכזי של הזהות הזאת בעידן המודרני. זה ביטוי תעמולה. כמו ששיווקו האינטנסיבי של הסכם אוסלו כהסכם "שלום" היה מהלך תעמולתי. זה מונח שנועד להסוות דבר אחד כדבר אחר, במקרה גם הפוך ממנו".

בין ברלין לירושלים

נקודת המבט מתוכה אנו מתבוננים על המציאות גוזרת את המסקנות ואת הממצאים שלנו. מי שמתבונן על מדינת ישראל ועל עם ישראל במבט חיצוני, יוכל לתאר חברת מהגרים שהמניע הפנימי שהניע כל קבוצה בתוכה לעזוב את מקום מושבה היה שונה. חלומות שונים מייצרים תקוות שונות ודרכי מימוש שונות. אלא שנקודת המבט הזאת מתעלמת מן הרז שהעמיד את ישראל במשך אלפי שנים ושהניע יהודים מכל קצוות תבל להרגיש חיבור עמוק למקום אחד ויחיד. זהו רז כי אין דרך רציונלית להסביר מדוע מה שעלה בגורלו של כל עם שגלה מארצו, לא עלה גם בגורלו של העם היהודי.

זהו הרז שכאשר הוא נזנח, כדברי הרב קוק: "הגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה; כי למשיג רק את השטח הגלוי לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבנינה. יסוד צפית הישועה הוא אצלו כמו ענף צדדי שאיננו יכול להתקשר עם עומק הכרת היהדות, וזה בעצמו הוא הדבר המעיד על חסרון ההבנה שיש בשיטה מעטת הלשד כזאת..." (אורות ארץ ישראל ב).

וכפי שכתב הרב מאיר שמחה מדווינסק, בפירושו "משך חכמה" לפרשת בחוקתי, זמן רב לפני השואה, על גורל היהודים שנטשו את זהותם ושכחו את ציון: "והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו...יחשוב, כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק, אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשינו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ד', אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים..."

כי מי שרואה בעם היהודי רק שבטים נפרדים הזרים זה לזה ולחזון לאומי משותף, איבד למעשה את המבט הרזי על הכוח העמוק שמניע את העם היהודי מזה שנות דור לשוב לארצו, ארץ ישראל. ובקיצור: פוסט-ציונות.

ממדורות למדורה

זהו, כך נדמה לי, הקשר העמוק בין רבבות עמך בית ישראל לבין דמותו מעולפת הסוד והמסתרים של רבי שמעון בר יוחאי ויום ההילולה שלו – ל"ג בעומר. רשב"י איש הסוד, הצית מחדש את מדורת השבטים – המדורה האחת שחיברה בעבותות אהבתה את לבבות העם היהודי לדורותיו. זוהי האש היוקדת שגרמה לרבים רבים להניח שפע וכל טוב בארצות ניכר ולעלות ארצה. וכמילות שירו המקסים בפשטותו של אבי רן טוויג המושר בפיו של הזמר חיים משה: "וגם מי שהולך מעבר לים, מנסה לשבת בארץ ניכר – משהו בלב מחזירו לכאן, לא היום אז אולי מחר".

הרב יהודה לייב הכהן מימון, הפליא לתאר את הקשר בין דמותו של רשב"י לארץ ישראל בספרו ההיסטורי המונומנטלי "ישראל תורה ציון" (עמ' 144): "בכלל תופסת ארץ-ישראל אצל רבי שמעון בן יוחאי מקום חשוב גם בהלכותיו ועל אחת כמה וכמה באגדותיו, וכמדומה שאף אחד מחכמי המשנה והתלמוד לא הירבה כמותו להפליג בשבחה של הארץ. לארץ ישראל הוא קורא בשם "ראש עפרות תבל" משום שלפי דבריו היא "מתובלת בכל, שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום" (ספרי עקב פסקה לו).

לפי דבריו: "ארץ ישראל יש בה מיני ארצות הרבה" (שם). והיא מחולקת "לי"ב ארצות כנגד י"ב שבטי ישראל ולא שוו טעם פירות ארצו של זה כטעם פירות ארצו של זה" (שם).

רבי שמעון בן יוחאי פוסק להלכה שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ "אפילו עמדה סאה בסלע" (בבא בתרא צא, א), כלומר – אפילו כשהמצב הכלכלי קשה ביותר. ומדוע? כי לפי דבריו ארץ ישראל היא אחת מן "המתנות הטובות שנתן הקדוש-ברוך-הוא לישראל ו"שאינן נקנות אלא על ידי יסורים" (ברכות ה, א).

זהו הרז של רשב"י שמחבר בין השבטים השונים לארצם, וכלשונו של הרב מימון: "זה התנא הא-להי שלאחר "הפולמוס האחרון" יצר מחדש את הקשר שבין ישראל וארצו" (שם). חזון אחדות השבטים אפוא קשור אף הוא לרזי התורה, כלשונו של הרב קוק: "וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית... על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל..." (אורות, ישראל ותחייתו כז).

זהו הרז של רשב"י ההופך את מדורות השבטים הנפרדות, למדורת השבטים האחת והיחידה.

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר