חוכמת הפרצופונים

מוצמד

אחד העונשים הכי מעיקים בתקופת הטירונות היה "להיות מוצמד". זה היה עובד ככה: שכחת משהו, או התרשלת בתחום מסוים, מעכשיו למשך שבוע אתה מוצמד אליו. זה לא עונש חמור כמו להישאר שבת, אבל זה עונש שהופך את ימות החול שלך לסיוט אחד ארוך. היה מי שמוצמד לג'ריקן הפלוגתי, היה מי שמוצמד לברזנט או לארגז תחמושת, והיה אפילו מישהו שהצמידו לו פגז של טנק. לכל מקום שהלך – הפגז הלך איתו, וזה כבד ומעיק. משנעשית אזרח כבר אי אפשר להצמיד לך כלום, לכל היותר ארנק, וגם מזה אתה יכול להיפטר – להניח כמה שטרות בכיס ולצאת. זה אולי היה יתרונו של הגבר על האישה, כי לנשים לא תמיד היה כיס, והן היו מוצמדות לתיק שבתוכו ארנק... אבל בשנים האחרונות כבר כולנו מוצמדים. הקדמה המשחררת הצמידה לנו טלפון נייד ואנחנו מוצמדים אליו עשרים וארבע שבע. החרדה מלאבד אותו עצומה – הן כל עולמך מושקע שם, חשבון הבנק שלך, הקשרים החברתיים ולפעמים גם סודות שהפקידו אצלך. ואיכשהו העולם שאחרי השחרור הטיל על עצמו את העונש הכי מעיק בצבא – להיות מוצמד. דווקא בגלל שזה כל כך מעיק ולא נוח, ואולי גם לא ממש בריא לשים בכיס, ברור לי שעם הזמן זה יושתל באופן כזה או אחר בתוכנו, וזה כבר ממש מפחיד.

מדרכה

כולנו מרגישים איך הפכנו שבויים של ההצמדה הזאת, ואיך במקום לראות את העולם שסביבנו ולחוות אותו אנחנו שקועים עמוק בתוך מציאות מדומה. אבל לאחרונה זה נחווה אצלי באופן אחר. כשהייתי ילד רכבתי הרבה על אופניים. כשרכבתי על המדרכה זה היה הכי פשוט – אתה רואה אותם, הם רואים אותך. אפילו כשאתה רוכב מאחורי הולך רגל ומבקש לעבור, הוא שם לב אליך, ולכל היותר אתה צריך לדווש לאחור, הוא ישמע את הרעש הקל ויבחין. לאחרונה חזרתי אל האופניים, וכשאני רוכב על המדרכה זה עולם אחר לגמרי. אף אחד לא רואה אותך, לא מלפנים ולא מאחור. עולם שלם של ילדים ומבוגרים הולך כאן אבל לא באמת נמצא כאן. והאופניים הרי אינם העניין, אני יכול לעצור כשצריך, לעקוף בזהירות מהצד. אנחנו העניין, הולכי הרגל ששמו אותנו בעולם ואנחנו אפילו לא פנויים להיות בו ולחוות אותו. ובאשר לאופניים, תשאלו – למה על המדרכה ולא על הכביש, זה הרי גם לא ממש חוקי? כי גם העיניים של הנהגים הרי לא ממש בכביש, ואני מעדיף הולכי רגל שלא רואים אותי והאחריות לעצור היא עליי מאשר נהגים שלא יראו אותי וה' ישמור.

עמדה ושאלה – למה?

באמת שמעתי מישהי ששאלה למה בשיעורי נהיגה היא לומדת לנהוג בלי להסתכל בנייד – איך זה אמור להכין אותה לחיים האמיתיים? זה נורא מסוכן.

תווים

אחת הבעיות הכי קשות בהודעות כתובות היא העובדה שיש שם מילים בלי לחן. ובהיעדר תווים כל אחד מלחין את הטקסט מהרהורי ליבו, או מההרהורים שנדמה לו שיש בליבו של כותב ההודעה. וככה אנחנו מקבלים פרשנויות עקומות, עלבונות סרק ושאר תסבוכות. זה הופך את זירת ההודעות הכתובות לנפיצה מאוד. אתה כותב, התכוונת בצחוק, מתנגנת בך מנגינה של "לא באמת", אבל הקורא מקבל את זה כאיזה נאום תוכחה נחרץ. חייבים תווים. ובעיקר חייבים לא לנהל דיון על דברים רגישים בהודעות כתובות, זה מתכון בטוח לסכסוכים. אתה גם לא יודע איך זה מתקבל בצד השני, מי נפגע ממך. מיותר. הפרצופונים, שאומרים שבגללם הדור הזה כבר לא יודע להביע רגשות, לפחות מונעים כמה מריבות מיותרות, אבל יש מספיק פרצופונים שבעצמם נתונים לפרשנות, ואם טעית בהקשת הפרצופון זה בכלל מתכון לאסון. לא לחינם מקפידים לקרוא בתורה בטעמים – הם הלחן שמטעים לנו את המשמעות האמיתית של המילים, שנבין היטב את הכוונה האלוקית ולא נייחס לה משמעויות עקומות. מדהים בעיניי שעל אף הנוסחים השונים של העדות השונות, בסופו של דבר הלחן והטעמים מעבירים בצורה כמעט זהה את המשמעות המילולית של התכנים.

להתיידד עם הרוע

מלבד הפרצופונים מצטרפות אל תכתובות הווטסאפ מדבקות חביבות יותר או פחות שנועדו להשלים את התכתובת המילולית חסרת הקול. אחד הדברים שאיכשהו הפכו להיות לגמרי מקובלים הם מדבקות של כל מיני דמויות מההיסטוריה, גם דמויות איומות ונוראות. אתה יכול לקבל בהקשר כזה או אחר מדבקת פניו של יאסר ערפאת או יועצו הקרוב אחמד טיבי, של מנהיג איראן ואפילו של היטלר. אז מה הבעיה? הבעיה שככה מתיידדים עם הרוע. זה כבר חלק מהתכתבות חייכנית בין חברים, זה כבר מצחיק לפעמים, זה כבר לא שישה מיליון או נרצחי אוסלו ופיגועי התאבדות. זה חמוד. קורה לנו מה שקרה לתקשורת הישראלית עם אחמד טיבי, שכבר התאהבה בו עד מעל לראשה, כי הוא שנון ומצחיק ואנושי כל כך. אז מה אם היה יועצו של רב־מחבלים, הוא נעשה ידיד האולפנים.

שמעתי פעם מחברי הרב חיים נבון שדיבר על השיר ג'ינגיס חאן. אני זוכר את השיר הזה, הוא היה להיט באירוויזיון בימי ילדותי, כלום נדבקו במילים: "ג'ינ־ג'ינ־ג'ינגס חאן", של הלהקה שגם היא הייתה קרויה ג'ינגיס חאן. עד כאן הכול נשמע תמים ונהדר. אז איפה הבעיה? הבעיה שג'יג'יס חאן לא היה חמוד כמו השיר של הלהקה. הנה נתון מוויקיפדיה: "על פי אומדנים מקובלים, הרג ג'ינגיס חאן בסך הכול כ־40 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואירופה. עם זאת, לדברי כמה חוקרים, מעדויות שונות עולה כי ייתכן שג'ינגיס חאן הפריז במתכוון בתיאור היקף מעשי הטבח שלו, על מנת להגדיל את אפקט ההרתעה על אויביו". הבנתם? ארבעים מיליון, אבל אולי הוא הגזים, נניח רק עשרים מיליון. אבל ברגע שהשנים חולפות וההיסטוריה כבר לא נוכחת מול העיניים, מתיידדים עם הרוע. מזה הזהיר הרב חיים נבון, שבעוד כמה שנים תהיה איזו להקה חמודה בשם אדולף, ופתאום איזה שיר מגניב על היט־היט־היטלר־לר יושר בבתים בישראל. נראה לכם מופרך? גם ליהודים שסבלו ככל הנראה מרדיפותיו של סילבסטר היה נראה מופרך שישראלים יחגגו את הסילבסטר. ככה זה. וזה בדיוק מה שקורה לדמויות הללו שהופכות להיות חמודות, מצחיקות, דאחקה בווטסאפ המשפחתי. אנחנו מתרגלים.

חכמים הזהירו מלהתבונן בפני אדם רשע. ההסבר המקובל הוא שיש איזו השפעה שעוברת מאדם לאדם, שמשהו מהרוע הזה עלול לעבור אליך. ואני מוסיף: אתה פשוט עלול להתרגל, ולבסוף להתיידד.

זה כנגד זה

המכשירים החכמים הללו מבטאים אולי יותר מכול את האופי של ימות המשיח, טוב ורע משמשים בערבוביה. באותו מכשיר אפשר לשמוע שיעור תורה פלאי, ואפשר... פעם כדי לחטוא אדם היה צריך לקחת סיכון, עכשיו הכול כאן. פעם כדי לנסוק היה צריך לשלם מחירים, אבל גם זה כאן, בהישג יד ממש. המחשבה שאפשר להסיג את הקדמה לאחור מזכירה לי מאמר של רב שראיתי פעם, שכותרתו הייתה "האינטרנט החוצה". בסופו היה כתוב: "למאמרים נוספים של הרב: www...". כנראה שבימינו אי אפשר לסגת, צריך גבורה. גבורה של עקבתא דמשיחא.

למה לא כל יום

ואחרי כל זה – כמה בני מזל אנחנו שיש לנו יום אחד בשבוע להניח בצד את כל המסכים.

לתגובות: [email protected]

***