עו"ד שלום וסרטייל
עו"ד שלום וסרטיילצילום: דוברות ציפחה

פרשת בהר פותחת כב'כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם... שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ ... וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ', ופרשת בחקתי שלאחריה פותחת בתנאי היסודי וההכרחי לאותה אסיפת התבואה ולא רק אליה אלא גם לכלכלה פורחת, לשלום ולשלווה בינינו, לניצחון במלחמות ישראל על אויביה, לגידול באוכלוסין, ולהשכנת השכינה בתוכנו אנו, הינו: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם'.

תנאי משולש. הליכה, שמירה ועשיה. הראשון. 'אם בחוקותי תלכו', מכוון לפי הרא"ם ברש"י לעמל לימוד התורה לשמה, להתהלך, היינו, להתעמק בה יותר ויותר.

השני, שמירה, 'ואת מצוותי תשמרו', נדרש ללימוד התורה על מנת לדעת כיצד יש לקיים את המצוות. השלישי, ועשיתם אתם, היא העשייה, עשיית המצוות עצמה.

נשאלת השאלה, עד כמה רחב הוא גדר לימוד-התורה? האם גם חשבונות של קידוש-החודש, פרפראות וכדומה? ובאמת בעל 'ערוך השולחן' מסתפק האם צריך אדם לברך ברכת התורה קודם שילמד כשהוא לומד דברי אגדה שבמדרש-רבה וכדומה.

השולחן-ערוך, בהלכות ברכות השחר, כותב כי יש לברך, בין לפני לימוד מקרא, בין לפני לימוד משנה, ובין לפני לימוד גמרא, והרמ"א מוסיף שיש לברך גם לפני לימוד מדרש. וכבר הביא אמו"ר ב'ברכת אשר' את דברי החפץ חיים, שישראל לא נצטוו להיות למדנים או גאונים, אלא נצטוו ללמוד, ככתוב 'והגית בו יומם ולילה'.

זה ביחס לעומק הלימוד, אך האם באשר לכמות הלימוד חובת איש ישראל היא ללמוד יומם ולילה כפשוטו? בכך נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר-יוחאי במחלוקתם הידועה בברכות לה: האם מה שנאמר בתחילת ספר יהושע, 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל', הכוונה היא כפשט הכתוב, 'יכול דברים ככתבן'? אומר רבי ישמעאל, לא, עליו לשלב תורה עם דרך-ארץ.

הרי הכתוב אומר, ו'ְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' הנהג בהם מנהג דרך-ארץ. משיב לו רשב"י, שכה רבים עלו לציונו השבוע, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה וכו', תורה מה תהא עליה?!

לכן מסביר רשב"י שמה שאמרה התורה "ו'ְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' זה במצב שאינו אידיאלי, בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, ואז מלאכתם נעשית על ידי עצמם. אבל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר: 'וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם', על מחלוקת זו אומר אביי: רבים עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם.

יש המבינים שעמדה זו של רשב"י נובעת מאותן 12 שנה בהן היה ספון במערה עם בנו רבי אלעזר, שנים בהן היו עסוקים בלימוד תורה, והתקיימו ממעיין ועץ חרובים מבלי לעמול בגידולו, וממילא היה ברור להם שזו דרכה של תורה.

אך לבסוף רשב"י שינה את עמדתו בעקבות מה שמסופר במסכת שבת דף לג', שכאשר רבי שמעון בר יוחאי ובנו יצאו מהמערה בה התחבאו מהרומאים, היה זה ערב שבת, והנה הם רואים ראו זקן שלוקח שתי חבילות הדסים. שאלוהו רשב"י ובנו: אלה למה לך? ענה להם: לכבוד שבת [כדי להריח בהם. רש"י]. שאלוהו: ומדוע לא די באחד? ענה הזקן: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ראו שיש משום קידוש החומר בעמלם.

ראיה נוספת לכך שרשב"י חזר בו, הינה ממסכת מנחות צ"ט, בה הוא סובר: שאפילו אדם שלא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה'. ובדרכו זו, גם במסכת סוטה דף מ"ב, בה הכהן משוח המלחמה, מכריז טרם היציאה למלחמה, על הירא ורך הלבב, שילך וישוב לביתו ככתוב: 'וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם' - מאי שנא 'שמע ישראל'? מה השוני בין קריאת שמע לשאר פסוקי התורה? אומרת הגמרא, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן-יוחי: כי כך אמר להם הקב"ה לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת- שמע שחרית וערבית – אי אתם נמסרים בידם. וסביר שההסבר הוא שבפסוק זה יש גם קבלת עול מלכות-שמים וגם יחוד השם.

אך שמעתי פעם דבר מתוק מפי ידידי ר' שכנא רותם שעשה חיל במשך שנים רבות כסמנכ"ל משרד הפנים וכיו"ר ועדת הכספים בישיבת שעלבים, וכך אמר: כאשר מדובר בהשוואה בתוך עם ישראל, האידיאל הנשגב השמור לרמי המעלה, הינו 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה' כפשוטו, 24/7.

אך כשמשווים בין חייל ישראל, חילות בית דוד, לחיילי אומות העולם, די שחיילי ישראל יקראו קריאת שמע שחרית וערבית, כדי שימצאו במדרגה גבוהה לאין ערוך ביחס לחיילי אומות העולם, ולכן די בכך כדי שלא ימסרו חלילה בידי אויב.

אם עם ישראל עומד באותו תנאי משולש, או אז השגשוג הכלכלי המופיע בפרשה, בא לידי ביטוי בשפע החקלאי, 'וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ...', דווקא באחיזה האיתנה בארץ באמצעות החקלאות. ויפים לכך דבריו של החתם-סופר בדרשותיו לפסח, שכאשר הוא מעמיד פירמידה של סדר עדיפות מקצועות האדם, החקלאות הינה בראש הפירמידה. 1.חקלאות. 2. בעלי מלאכה, תעשיה ויצור 3. מסחר 4. בנקאות. 5. שומרי החוק בתי המשפט, משטרה וסוהרים 6. אנשי צבא. 7. אנשי השלטון שררה.

אך לא די באותו שפע כלכלי, וכפי שאנו רואים בימינו אלה. עדיין זקוקים אנו נואשות למרות השפע הכלכלי לברכת השלום - 'וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד', וכדברי הרמב"ן - שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו או, יתר על כן, השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ ויגרום לכך שחרב לא תעבור בארצכם.

מאידך, אתם, ברצותכם, תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה והם ינוסו. ומסיים הרמב"ן: ועל דרך האמת שייתן השלום מחובר בארץ והוא שלום השקול כנגד הכל. ביתר שאת אומר רבנו בחיי, שלום זה האמור בפסוק, הוא הבטחת הקשר האמיץ והנצחי בין עם ישראל לארץ ישראל.

עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל