הצבר הממוצע לא מייחס חשיבות רבה לסמל, למעשה סמלי. ויכול להיות גם ההפך, שהצבר הממוצע מייחס חשיבות רבה, במיוחד לסמלים לאומיים, ודווקא בגלל זה חשוב לכל כך הרבה צברים לנתץ אותם. איך שלא מסתכלים על זה, טוב זה לא.
זוכרים את אריאל ברוז, ה"אמן" שדחף את דגל ישראל לעכוזו ב-2016, עיריית תל אביב הנאורה והמתקדמת חשבה שזה מייצג אמנותי ראוי, והעניקה לו את פרס רוזנבלום לאמנים "צעירים ומבטיחים". לא קשה לדמיין איזו הבטחה טומן בחובו אמן שחושב שישראל שווה ל.... ואותה מפגינה שבזמן מגפת הקורונה עמדה חשופת חזה על פסל המנורה מול משכן הכנסת, שום דבר לא קרה לה למרות "חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה" שאומר ש"הפוגע בכבוד דגל המדינה או בכבוד סמל המדינה, או גורם לפגיעה בכבודו, או משתמש בו באופן שיש בו כדי לפגוע בכבודו, דינו – מאסר עד שלוש שנים או כפל הקנס ... או שני העונשים כאחד".
אם היחס הצברי הזה לסמל היה קיים, נניח בזמן המרד הגדול, יכול להיות שהמעשה הסמלי של טיטוס, ששכב עם זונה על ספר תורה בקודש הקודשים היה מתקבל באדישות, ואולי גם זוכה למערכון מצחיק של ליצני ארץ נהדרת של אותו דור, ואחרי זה נעלם בתהום נשייה, ביחד עם העם היהודי.
נראה שהאדישות, והרתיעה הצברית מסמלים, במיוחד הלאומיים אופיינית לישראל. המקסיקנים למשל ממש התעצבנו מאירוע הרבה פחות גרוע מזה של ברוז. הזמרת מיילי סיירוס נכנסה לפולקלור המקסיקני דרך בובת פיניאטה בדמותה שילדים עדיין מכים בה במקל כדי לזכות בממתקים שבתוכה. סיירוס זכתה ל"כבוד" הזה בעקבות מופע שלה מ-2014, שבו הכו אותה בעכוזה עם דגל מקסיקו תוך שהיא מנענעת את ירכיה בעוז.
והיחס לסמל לא היה מעניין אילולי העובדה שמאחורי הסמל עומד משהו ממשי, ולכן חוסר העניין בסמל, לא כל שכן פגיעה בו פוגעת במשהו ממשי.
פינוי יישובי עוטף עזה עוד לפני שהחל מבצע 'מגן וחץ', מסמל משהו ממשי גדול הרבה יותר מהאירוע עצמו, שהוא גם קצר מועד וגם חל על חבל ארץ קטן. אותו צבר ממוצע עלום שם שבחר דווקא במילה נקייה מכל ערך כמו "פינוי" כדי לתאר יהודים שעוזבים את בתיהם מחשש לחייהם, היה יכול לבחור במילים אחרות, פחות נעימות לאוזן, כמו למשל, נטישה מאורגנת, נסיגה זמנית. ואת המילה פינוי אפשר גם להחליף במילה גלות.
גלות כי המציאות הממשית שעומדת מאחורי מה שמסמל ה"פינוי" היא יהודים שעוזבים את אדמתם, בזמן שתושב אחד של עזה לא חושב על לעזוב את ביתו, אדמתו. אפשר להצדיק פינוי באלף תירוצים טובים, שלא ישנו את העובדה שפינוי זה יהודים נוטשים בתים, חיות משק וגידולי שדה או בקיצור, יהודים שגולים מאדמתם, גם אם לזמן קצוב. גלות תמיד קצובה בזמן.
ככה גם האויבים שמקיפים אותנו מבינים את הפינוי. בעיניהם הישובים שעל הגבול הם מוצבים צבאיים לכל דבר ועניין. לכן "פינוי" מסמל תבוסה צבאית, שהיא סימן ברור לכך שגלות נוספת היא רק עניין של זמן.
לפני כמה ימים דיברתי עם חבר באחד מקיבוצי העוטף שהמדינה פינתה את כל תושבי הקיבוץ בדרך מעוררת התפעלות. שאלתי אותו מה הוא חושב על זה שמפנים את משפחתו ממקום מגוריו, והוא אמר את המובן מאליו, שזה לא נורמלי, ואסור שדבר כזה יקרה במדינה נורמלית.
ודיברנו קצת ושאלנו את עצמנו אם גם את תל אביב יפנו במקרה שהצבא יעריך שיפלו עליה 300 טילים, ואם יפנו לאן יפנו. ומה יקרה אם 300 טילים יפלו על רחובות, חדרה, ירושלים, גם את תושבי הערים האלה יפנו, ואם כן לאן בדיוק, אולי לקפריסין, אוגנדה?
התעלמות מהממשות שעומדת מאחורי הסמל מאפשרת להתייחס ל"פינוי" כמדיניות לגיטימית, שמצדיקה גלות סימבולית בשם השמירה על חיינו. אבל אם אנחנו הצברים היינו מתייחסים ברצינות לסמליות, למשל של פינוי ישובים, יכול להיות, כמעט בטוח שגם הצברים שמנהיגים את המדינה הזאת היו זורקים לעזאזל את מדיניות ההכלה, ועושים ככל שביכולתם כדי למנוע את הפינוי הבא.