עם השר לשעבר ומבכירי מפלגת העבודה בעבר, הפרופ' שמעון שטרית, שוחחנו על מצבה העגום של המפלגה בסקרים ומחוצה להם.
לטעמו של הפרופ' שטרית ישנם מספר גורמים שהובילו את מפלגת העבודה למצבה כיום והראשון שהוא מונה הוא "הפרסונליזציה של הפוליטיקה", כהגדרתו. "הבוחר בוחר מפלגה לפי ראש המפלגה, שהוא זה שמכתיב את התדמית של המפלגה ואת כוח המשיכה או את היעדר כוח משיכה. זה שיש זכות אבות לאבות המייסדים כמו בן גוריון ורבין הזכורים לטוב, זה לא מספיק כדי לשמור על מעמד של מפלגה, וכנראה שראש הפלגה לא מצליחה לזכות בתמיכה ציבורית וכתוצאה מכך המפלגה יורדת עד ל-1.8, רחוק מאחוז החסימה".
"הסיבה השניה היא שציבור הבוחרים הכללי ששייך למרכז ולמרכז שמאל כועס על אי ההתחברות למרצ, והעובדה היא שמרצ עוברת את אחוז החסימה כי היא הסכימה לחיבור וקיבלה כתף קרה ממפלגת העבודה", אומר פרופ' שטרית ומוסיף אלמנט נוסף שלטעמו פגע במעמדה של המפלגה וברלוונטיות הציבורית שלה, והוא מחיקתם למעשה של מוסדות המפלגה:
"השלד של המפלגה אינו קיים. כשהיינו ארבעים מנדטים הלשכה של מפלגת העבודה התכנסה בכל שבוע ביום חמישי ועל סדר היום היו הנושאים הרלוונטיים. הגיעו חברי לשכה מכל הארץ, היו מחוזות וסניפים פעילים והיו אג'נדות מעשיות. פעלנו במקביל לארגוני שטח לקידום אג'נדות. כל זה לא קיים והמשמעות היא שכיום המפלגה מנותקת מהשטח".
לשאלתנו אם הבעיה אותה מגלמת מירב מיכאלי היא האליטיזם הצפון תל אביבי שהיא מקרינה, או אולי אג'נדות כאלה ואחרות שהיא מקדמת, אומרת פרופ' שטרית שלטעמו מדובר בקומבינציה של השניים, כלשונו. לטעמו הפמיניזם אינו מפריע למעמדה של מיכאלי, אך השיח בלשון נקבה שולח אותה ואת המפלגה לשוליים במקום לייצב אותה במקום של מנהיגות.
לתפיסתו של שטרית המפלגה זזה שמאלה באופן משמעותי מהמקום בו נמצאו רבין ופרס, וזאת בעוד הבוחרים זזו ימינה, כך נוצר "נתק וחוסר מתאם בין הבוחרים לתדמית שמשודרת על ידי מפלגת העבודה". בדבריו מזכיר שטרית כי בתקופתו המפלגה שידרה פרגמטיזם מדיני שהיווה הקו המרכזי ובתוך המפלגה היה מקום גם לשמינייה שהובילה קו שמאלי יותר. "המיינסטרים היינו בקו המרכזי ולכן קיבלנו תמיכה משמעותית יותר מאשר עכשיו, כשהשדר האידיאולוגי הוא סדר יום מדיני ללא התאמה לתזה של רבין, למרות הניסיונות להגדיר את המפלגה כממשיכה של רבין. הפרגמטיות המדינית לא משודרת".
על דבריו אלה אנחנו שואלים אם חבירה למרצ, מהלך אותו הוא רואה כצעד שהיה נדרש וככזה שמיכאלי משלמת מחיר על כך שלא בוצע, לא היה מתייג את המפלגה במקום שמאלי אף יותר, כך שאולי היא הייתה משלמת על כך מחיר מהצד השני. פרופ' שטרית סבור כי כדי לפתור את הפלונטר הזה נכון לאחד כוחות כסיעה משותפת של שתי מפלגות השומרות כל אחת על עצמאותה. בהקשר זה הוא מזכיר את קריאתו הזכורה של יוסי שריד ולפיה "יומרץ" רבין, מה שלטעמו של שטרית לא קרה בסופו של יום.
עוד שאלנו את שטרית אם הוא שותף לתחושה של רבין ולפיה מי שנכנס למשבצת של מפלגת העבודה הוא בני גנץ ומפלגתו, כלומר שגם אם המותג נעלם העקרונות והמצביעים נותרו בזירה הפוליטית. שטרית מסכים שיש בטענה זו ממש, ואכן מצביעי גנץ מגיעים חלקם מהליכוד, חלקם ממפלגת העבודה, חלקם מ'יש עתיד' וחלקם מצביעים חדשים. את ההקשר בין גנץ לרבין עושים מצביעים, להערכתו של שטרית, מאחר ושניהם היו רמטכ"לים ושרי ביטחון ו"הפרסונליזציה של הפוליטיקה מחזקת את המסר שגנץ הוא ממשיכו של רבין, והנישה של המצביעים שרוצים גישה פרגמאטית תופס את הנישה הזו".
באשר לו עצמו מספר פרופ' שטרית כי הוא "נשאר נאמן למפלגת העבודה", ואינו מעביר את תמיכתו באחת המפלגות הצעירות, ו"מקווה שתהיה למפלגת העבודה תחיה". האם ניתן לשקם את מעמדה של המפלגה ולהחזירה לימי הזוהר שלה? שטרית משוכנע שכן ומזכיר כי "נתניהו היה לא מזמן עם 12 מנדטים. הוא נשאר אז רק עם הגרעין של הגרעין שנשארו אתו, והיום הוא עם 32 מנדטים. זה לא בשמים. אני אופטימי. אם ינקטו הצעדים הנכונים כמו איחוד מפלגות המרכז שמאל שאינן המחנה הממלכתי ויש עתיד, קודם בבחירות המוניציפאליות שהן המבחן הראשון לראות אם יש סיכוי לתחיית המפלגה, ולאחר מכן יאוחדו כוחות תוך שמירת זהויות".
עוד הוא מוסיף שטרית וקובע כי "לא צריך לחכות לבחירות הרבאות כדי להיערך מחדש. עדיף להיערך עוד הרבה קודם. כרגע זה בעייתי, כי המפלגה הפכה למפלגה דיגיטאלית. אין פעילות כפי שהיה בעבר. לכן אולי התארגנות נכונה ואיחוד כוחות בבחירות המוניציפאליות יסייעו. יש אנרגיות ברחוב שניתן לקלוט אותן כדי לקדם את האג'נדה המקורית של המפלגה, כבוד למסורת לצד כבוד על זכויות אדם, ביטחון במקביל לחתירה לשלום".