ניסים בעמק איילון

"בכל שנה ביום ירושלים אנחנו חוגגים גם את יום שעלבים לזכר הנס שקרה פה. הם לא הצליחו להשמיד את שעלבים", מספר צבי סמואל, תלמיד ישיבת שעלבים בזמן מלחמת ששת הימים וכיום מנכ"ל מוסדות שעלבים. "בקיבוץ שעלבים היו ניסים גדולים, שאנו מודים עליהם לה' בכל שנה ושנה. צוותי הניהול של כל המוסדות מתאספים לסעודת הודיה לבורא עולם".

הנס של תושבי שעלבים התגלה רק בדיעבד, לאחר שחרור האזור בקרבות ששת הימים. עד אז היה אזור לטרון מובלעת ירדנית מבוצרת שאיימה על היישוב שעלבים הסמוך. לאחר כיבושה במלחמה מצאו כוחות צה"ל בכספות משרדי הלגיון ברמאללה תוכניות מפורטות ומחרידות: התוכנית הירדנית הייתה כיבוש שעלבים והריגת כל תושביו, מטף ועד זקן. ביום שחרור ירושלים שוחררה גם לטרון, וכל האזור ניצל מהסכנה הגדולה שארבה לפתחו. "מי יודע מה היה קורה אילו חלילה השתבש משהו בניהול המלחמה, והירדנים היו מנסים להפעיל את פקודת המבצע להשמדת שעלבים", אומר מנחם גרשוני, תושב שעלבים ובוגר הישיבה.

כ"ח באייר ידוע כיום שחרורה ואיחודה של ירושלים, אבל חגו של קיבוץ שעלבים באותו יום מוכר הרבה פחות. תושבי הקיבוץ, ביסודם חיילי גרעין הנח"ל של תנועת הנוער עזרא, הקימו התיישבות חקלאית בעלת אופי תורני מובהק, שגם הוקמה במוצהר כנקודה אסטרטגית בעלת חשיבות ביטחונית בעמק איילון.

במשך 16 השנים מאז הקמתו ועד מלחמת ששת הימים היה שעלבים יישוב בודד באזור ספר, במרחק שני קילומטרים בלבד מקו הגבול הירדני באזור לטרון. שטחי החקלאות של הקיבוץ היו שטחי הפקר בין ישראל לירדן, והיוו אזור סכנה שבו מסתננים נכנסו לישראל. החיים בצל הסכנה בגבול הקרוב ליוו את שגרת ימיהם של אנשי הקיבוץ. אבל סיפורם הגיע לשיא לקראת ימי מלחמת ששת הימים. אז, כאמור, הירדנים תכננו לטבוח באנשי הקיבוץ ולהשמידו כליל. מאידך, עמידתם העיקשת של החקלאים ותלמידי הישיבה בצמוד להוראות ההלכה, כפי שתתואר בהמשך, הייתה חלק בלתי נפרד מהניצחון הצבאי ומשחרורו של חבל הארץ, שכיום אי אפשר לתאר בלעדיו את הדרך מתל אביב לירושלים.

להתאמן בלי לפגוע בסדרי הישיבה

ביום העצמאות תשכ"ז, כפי מסורת הישיבה בשעלבים, הלכו תלמידי הישיבה לטייל לאורך הגבול באותם ימים למצפה הראל. בראשם צעד ראש הישיבה דאז, הרב מאיר שלזינגר, שהעביר במצפה שיעור בענייני הלכה ומדינה. הכול היה נראה כרגיל, אבל שעות ספורות לאחר מכן, במוצאי יום העצמאות, החל נאצר נשיא מצרים להזרים צבא לסיני, ובתוך כמה ימים הודיע על סגירת מיצרי טיראן, קרי מצור על אילת, ועל ברית צבאית עם ממלכת ירדן, ששכנה אז במרחק שניים־שלושה קילומטרים משטחי שעלבים. "סגירת המיצרים אותתה על מלחמה, והברית עם ירדן אמרה בעצם שהמלחמה עלולה להיות גם כאן, צמוד לשעלבים. לא כולם הבינו זאת. היהודים הם עם אופטימי, ולא מעט אנשים חשבו שאולי אלה סתם דיבורים וסתם איומים ובעזרת השם יהיה בסדר", משחזר מנחם גרשוני.

מי שהבינו מיד את המצב ואת גודל השעה היו ראובן רינד מרכז המשק בקיבוץ והמא''ז (מפקד האזור) וכן צבי כספי שפעלו יחדיו להכנת הקיבוץ והישיבה לכל תרחיש. כספי היה אז סגן מפקד האזור בהגנה המרחבית. הוא ניתח את המצב והבין שיש כאן יישוב שטעון הגנה במקרה של מלחמה. הנח"לאים ששהו אז בקיבוץ גויסו בליל שבת, י' באייר. "הקיבוצניקים היו בוגרי נח"ל בגיל 40-35, בני הישיבה הקטנה היו בגיל 17-14 – המחזור שלי, 15 נערים שטרם עשו שירות צבאי כלשהו, והמחזורים מעלינו, כ־25 איש שעברו עד אז רק טירונות נח"ל. כמו כן היו במשק בנות מהשירות הלאומי", מתאר גרשוני את סדרי הכוחות שעמדו לרשות הקיבוץ באותם ימים.

כספי, שזכר מימי ילדותו את מלחמת השחרור בירושלים, התארגן באופן מיידי לפעולה. "הוא אסף את הישיבה לשיחה והסביר שככל הנראה תפרוץ מלחמה, איש אינו יודע מה עלול לקרות במלחמה ואנחנו חייבים להיות הכוח שיגן על המקום. הוא הוסיף שבמלחמה בוודאי צה"ל יפרוץ מהגזרה שלנו, כי כל רמטכ"ל השתבח בשיחות חשאיות שהוא יפרוץ את הדרך לירושלים. כביש לטרון היה אז כביש עזוב מ־1948 בעמק איילון שבשטח ההפקר".

כספי החתים את כל הבחורים מגיל 17 ומעלה להתנדבות לצה"ל ביומן התנדבות רשמי של ההגנה המרחבית. "כספי החתים את כל בחורי ישיבת ההסדר על נשק ותחמושת – הנשק היה נשק ממלחמת השחרור, רובים צ'כיים עם מחסניות, ואת הוותיקים, המנוסים יותר, החתים על נשק כבד יותר, למשל מקלעי 34-MG המכונים מגל"ד".

כדי להצליח במשימה הבין כספי שחייבים לאמן את כולם ובהקדם. "כספי החל לאמן את המחזור שלי, שלא חוו מעולם אימון צבאי, באימוני שדאות ונשק. הוא עשה זאת בעיקר בהפסקות הצהריים ובלילות, כדי להקטין את הפגיעה בסדרי הישיבה עד למינימום. הוא חשב על כל דבר, כמו עמדת מודיעין וחוליית מכבי אש".

בשבת, כ"ד באייר, התקבלה הוראה מצה"ל לעלות מיד, עוד בשבת, לגבעת סלבית, שם היה מוצב נטוש מתקופת מבצע סיני, ותוך יומיים לחדש אותו. "ההערכה הצה"לית הייתה שנזדקק לכך ל־48 שעות. אך ראש הישיבה הרב מאיר שלזינגר יחד עם כספי הגיעו למסקנה שיתחילו ביום ראשון בבוקר, ונסיים בעבודה מאומצת ביום אחד. כספי חילק את האנשים לגזרות ולעמדות, תוך שהקפיד שבכל עמדה יהיה לפחות אדם אחד עם הכשרה צבאית, וכל צוות יכשיר את עמדתו, כולל תעלות הקשר הסמוכות. העבודות כללו כמובן גם את אנשי המשק".

ביום ראשון, כ"ה באייר, התפללו הבחורים שחרית עם הנץ ומיד החלו בעבודות. "קשה להאמין איך בתוך שעות ספורות הפכה הגבעה מתל של קוצים ודרדרים, אבנים וגדרות תיל חלודות, למוצב קדמי עם עמדות הגנה ותעלות קשר. הרג"ם הראשי היה ראש הישיבה דאז, הרב מאיר שלזינגר, ובאחת העמדות היו שניים מתלמידי הישיבה, כיום ראשי ישיבת קרני שומרון, הרבנים שמואל הבר ואברהם קורצוייל".

ביום שני בבוקר, כשרצו הבחורים לשפר עוד קצת את המוצב, פרצה מלחמת ששת הימים. "אומנם איישנו את המוצב שבנינו, אך במלחמה עצמה כבר לא השתתפנו, אלא רק צפינו בכניסת צה"ל ללטרון אחרי ריכוך בהפגזה עוצמתית. אבל בהחלט חסכנו לצה"ל כוח אדם שהיה אמור לכאורה לשמור על יישוב הספר. זה כולל גם היתקלות של עמדה קדמית שלנו עם כמה אנשי קומנדו מצריים מהגדוד שהתחפר בעמק איילון, כאשר כוחותינו פגעו בחלקם ולקחו בשבי את השאר. בשורה התחתונה, התנהגות ביטחונית למופת של אנשי שעלבים, בניצוחו של צבי כספי", מסכם גרשוני.

הכפר הפך לפארק

ההבנה טרם המלחמה שהגרוע מכול יכול לקרות לישראל בכלל ולשעלבים בפרט העצימה את השמחה לאחר הניצחון. "לפני ששת הימים היה מתח גדול בארץ, הדיבור היה שהאחרון שיוצא משדה התעופה מוזמן לכבות את האור. היה מצב רוח קשה מאוד בכל הארץ, ידעו שעומדת לפרוץ מלחמה עם הירדנים והמצרים", מספר צבי סמואל.

"התכוננו לדבר הכי גרוע שיכול להיות, כמה וכמה שבועות עלה וירד המתח. בסיכומו של דבר המלחמה פרצה וצה"ל הגיע והפגיז את משטרת לטרון במשך לילה שלם. ישבנו בעמדות בסלבית, בגבעה מעל הישיבה, וראינו כיצד מפציצים את משטרת לטרון בלי סוף עם מרגמות, טנקים ופצצות".

למרות הניתוק לכאורה ממקום המלחמה, הפצצה אחת כמעט איימה על שעלבים. "הירדנים ניסו לשלוח כמה מטוסים כדי להפציץ אותנו, הם הגיעו לעמק ובסוף הפילו את הפצצות רחוק מהיישוב. המצרים שלחו לאזור קומנדו מצרי בדמות חיילים סודנים גבוהים מאוד. למחרת בבוקר היה מרדף אחריהם וחלקם נהרגו", משחזר סמואל.

לצד השמחה האדירה על שחרור שעלבים מדגיש סמואל כי אחד מרגעי השיא בחייו היה שחרור הכותל. "הדבר המרגש ביותר ומנקודות השיא הכי חזקות בחיים שלי הוא שהיינו בעמדות במשך היום כששחררו את הכותל. שמחה בלתי רגילה, היינו בשעלבים ושמענו את זה".

העבודה של צה"ל על הכפרים שנשארו אחרי כיבוש אזור שעלבים לא איחרה לבוא. "כבר למחרת בבוקר, המקום היחיד שהיה בו גירוש של כל התושבים היה בחמישה כפרים ליד לטרון. הגיעו אוטובוסים וראינו שיירות של כל האוכלוסייה שגירשו אותם לכיוון רמאללה. הגיעו טרקטורים ושיטחו את הכפרים, לא שריד ולא פליט, אף אחד לא נשאר שם. כל השטח שכיום משתרע עליו פארק קנדה, אני זוכר איך היה שם כפר גדול. שיטחו אותו והפכו אותו לאחר מכן למה שהוא היום".

לאחר המלחמה זכו תושבי שעלבים סוף סוף לשקט אחרי שנים של התנכלויות מהירדנים הסמוכים לגבול. "ההצקות של הירדנים תמו כליל והחיים חזרו לשגרתם", מספר סמואל. "כזכור, הגבול לא היה רגוע עד אז. היו מגיעים כל מיני שטינקרים מירדן, הצבא היה מקבל אותם ואז מחזיר אותם. עיקר המתח כל הזמן התבטא בגניבות. גניבות של מסתננים שהיו חודרים בלילה וגונבים המון בקר, שוחטים את הפרות או גונבים אותן".

לחרוש בשבת בשנת שמיטה

עמידתו של קיבוץ שעלבים בחזית כללה גם סוגיה הלכתית שזכתה להתייחסותו של הרב גורן. אזור לטרון היה אזור מפורז – שעלבים הייתה מצידו האחד ואילו המוצבים הירדניים מצידו השני. מצב זה נשמר לאורך שנים, עד שנה לפני מלחמת ששת הימים. מיד לאחר סוכות תשכ"ו הגיעה פנייה מהצבא אל תושבי שעלבים להיכנס לתוך האזור המפורז עם כמה שיותר טרקטורים ולהתחיל לחרוש אותו, במטרה לקבוע עובדות בשטח ולהשתלט עליו בפועל. השנה הייתה שנת שמיטה, אך החקלאים יצאו לחרוש כחלק מהמלחמה על השטחים הללו. בשלב מסוים הבינו הירדנים שמדובר בניסיון השתלטות על השטח המפורז, וגם הם התחילו לחרוש מצידו השני של השטח המפורז. כל השבוע היו הטרקטורים הולכים ומתקרבים זה לזה עד שהגיעו לקרבה גדולה אלו לאלו.

בשבת פרשת בראשית נוכחו כוחות הצבא לדעת שהירדנים מרכזים כוח גדול יותר כדי לחרוש, תוך ניצול העובדה שבני הקיבוץ אינם חורשים בשבת. יומיים לאחר מכן, ביום שני, חרשו בשטח ההפקר בין קווי שביתת הנשק הטרקטורים של קיבוץ שעלבים וקיבוץ נחשון. "בעזרת טרקטורים מכל יישובי הסביבה הגענו עד כדי 50 טרקטורים עם מחרשות. מהצד הירדני היו כ־40-30 טרקטורים. כוחות צה"ל נערכו להגן עלינו במקרה של ירי", מספר משה אורן, תושב שעלבים כיום ומרכז המשק בתקופה ההיא.

במשך כל התקופה הזאת לא הגיעו הצדדים לסיכום על חלוקת השטח, וחקלאים משעלבים ומנחשון נגסו במקצת בשטח ההפקר. הירדנים מצידם ריכזו כוח גדול של טרקטורים לקראת השבת הבאה – פרשת נח, ועל כך הגיעה הוראת הצבא להמשיך לחרוש גם בשבת. "כשהמפקד אלוף גבע הורה לנו על החרישה בשבת, עמד קיבוץ שעלבים בפני שאלה הלכתית שהופנתה לרב הקיבוץ הרב מאיר שלזינגר שליט"א, האם מותר לצאת ולחרוש בשבת או לא", מספר אורן.

כדי לתת תשובה לסוגיה נקרא למקום הרב הצבאי הראשי דאז, הרב שלמה גורן. הוא הגיע במיוחד מירושלים, ומכיוון שלא הייתה אז דרך ראשית שחיברה את ירושלים לאזור לטרון הוא פילס את דרכו בכביש ישן ומוזנח שלא נעשה בו שימוש 20 שנה. "בערב שבת פרשת נח הופיע הרב שלמה גורן עם האלוף גבע ופמלייתו, ונתן הוראות לקראת השבת. אחרי שהגיע ובחן את המציאות בשטח הוא פסק שמותר לחרוש בשבת". משה אורן מתפייט עם סוף הסיפור, ואומר: "לו הייתה לו הזכות של יהושע בן נון, כי אז היה אומר גם הוא שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון כדי להימנע מחילול שבת".

הרב מיכאל ימר, כיום ראש ישיבת ההסדר בשעלבים, דן בנימוקים שעמדו בבסיס היתרו של הרב גורן זצ"ל. ההיתר הראשון הוא פיקוח נפש. הרב גורן ראה את הקרבה הגדולה בין שטח ההפקר לקיבוץ, והבין את הסכנה שעלולה להיווצר מכך שהטרקטורים הישראליים ייצאו מהשטח והטרקטורים הירדניים ימשיכו לחרוש ויתקרבו לקיבוץ. הדבר יהווה סכנה לתושבי הקיבוץ, שכן הירדנים יוכלו לצלוף בהם ולהרוג אותם. משכך, התיר הרב גורן את המשך עיבוד השטחים בשבת.

ההיתר השני מבוסס על שיטת רש"י במסכת עירובין, שלדעתו יש היתר לחלל שבת כדי למנוע כיבוש ארץ ישראל על ידי גויים. גם כאן, אם הטרקטורים הישראליים לא יעבדו בשבת והטרקטורים הירדניים יעבדו – הם יכבשו את השטח, ואז השטח יהיה של הירדנים. ההיתר השלישי נובע מהיתר התורה להמשיך מצור על עיר כדי לנצח במלחמה, גם אם המשך המצור כרוך בחילול שבת. שלושת הנימוקים הללו היו הבסיס להיתר ההלכתי שניתן לתושבי הקיבוץ.

ואכן, הוראות ניתנו הן לחקלאים על הטרקטורים והן לאוכלוסיית האזרחים. אורן ממשיך ומספר: "בשבת בבוקר הטרקטורים יצאו לחרוש, וחברי הקיבוץ התפללו בבית הכנסת. בשמונה ועשרים נשמעו קולות ירי מהצד הירדני, צה"ל השיב אש והחקלאים נסוגו לנחשון. הם לא כיבו את הטרקטורים כדי להימנע מחילול שבת מיותר. החריש הופסק גם מהצד הירדני, אשר תכנן היטב את הפתיחה באש כשלפני כן גם הטרקטוריסטים שלהם נסוגו".

סמואל מוסיף פרטים משלו להשלמת התמונה: "הם יצאו בשבת. בהתחלה כביכול כל אחד עיבד את השטח שלו עם הדחפורים כדי להראות הפגנה של כלים מול כלים. הירדנים התחילו לפתוח באש וגם כוחותינו, היו כמה פצועים. אחד הנהגים סיפר שהתקדם הרחק משעלבים לצד השני, לקיבוץ הראל, וזיהה הרבה מאוד פגיעות של כדורי מקלע ברכב שלו. מלחמת הטרקטורים נגמרה בתקרית אש לא גדולה ונרגעה".

למחרת, ביום ראשון, נעשה ניסיון חוזר וגם הוא הופסק. כאשר החריש נדם משני הצדדים הופיעו נציגי ועדת שביתת הנשק והורו להפסיק כליל את החריש בשטח ההפקר. "בכניסה לשטח ההפקר נשארתי עם חברי הקיבוץ ונשאתי תפילה לריבונו של עולם", נזכר אורן, "'ריבונו של עולם, הלוא אנחנו עבדיך ורוצים רק לשרת אותך ולעבד את האדמה'. במבט ראשון נראה היה לי שתפילתי לא נענתה, אולם בדיעבד ראינו שהקב"ה ענה לי שנה וחצי אחרי זה – במלחמת ששת הימים. אז התברר שהתוכנית האלוקית הייתה ששטח ההפקר – 45 אלף דונם מעמק איילון עד בית גוברין – לא יחולק בין ירדן למדינת ישראל, אלא כולו יהיה שלנו".

השליחות לא נגמרת

מאז מלחמת ששת הימים קיבלו תושבי שעלבים את כל שטח ההפקר, ונסלל כביש מספר 1 דרך עמק איילון. חקלאים רבים קיבלו אדמות שהיו פוריות עד שנת השמיטה. "אחרי ששת הימים, כשהשטח שוחרר, הגיעה רווחה. הקיבוץ התחיל לפרוח וכן הישיבה. הישיבה התפתחה ומאז צמחה וגדלה, ובכל מוסדות שעלבים לומדים כיום כ־2,700 תלמידים", אומר צבי סמואל, מנכ"ל קריית החינוך שעלבים. "בקריית החינוך שעלבים יש מעונות, גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבת ביניים, ישיבה תיכונית, ישיבת דרך חיים, אולפנה לבנות, ישיבת הסדר, שלוחה של ישיבת ההסדר, מכון שלמה אומן וכולל רבנות ודיינות".

"העובדה שאין כבר צורך להגן פיזית על המקום עלולה הייתה לגרום לחוסר תחושת שליחות ועשייה, אך ברוך השם המצב הינו הפוך", אומר הרב ימר. "הדגש בקריית החינוך הוא שכל תלמיד ותלמידה חייבים לברר לעצמם מה שליחותם לכלל עם ישראל, ולבנות את הכלים שבעזרתם יוכלו לממש שליחות זו. התפיסה היא שכשאדם מממש את שליחותו הדבר מביא לשמחה אדירה שמחברת אותו לבורא עולם. הדגש הוא על החשיבות לתת ידע וכלים לימודיים ויחד עם זאת בעיקר לתת מטען רוחני, שערכי התורה ילוו את האדם בכל חייו ותמיד ישאף למימוש ערכים אלו בחייו ולהתקדמות תמידית בבניין אישיותו".

***