נחי וייס וחבריו, יוצאי הקהילות החרדיות של ירושלים, בחרו איש איש בדרכו לצאת למסע אישי ולא להביט שוב לאחור.
עכשיו, כשהם עם הפנים קדימה ומכוונים ליצירה, הם מגבשים להם סגנון תרבותי משלהם עם רוח אוונגרדית ושפה שמשלבת הגיגים תלמודיים מימיהם בישיבות עם סלנגים מקומיים, ומשחררים שיר ראשון בשם Everybody must be loved שמפזר רוח אביב חדשה.
בשיר פותח נחי ומתאר (בתרגום חופשי): "אני יודע שאתם נעשים אבודים או מרוקנים אבל אל תזדהו עם החושך הזה, הסיבות שהביאו אותנו לכאן הופכים אותנו להיות מי שאנחנו, השמש תזרח בקרוב, אנו יוצאים מהמערות". בהמנון שהולך ונעשה סוחף יותר מצטרפים כולם לקריאה: "כולם חייבים אהבה".
"כתבנו את השיר אחרי התקופה הכאוטית של הקורונה מתוך כמיהה לחיים שצריכים לחזור, כאלה של אחווה משותפת, טעונים באנרגיה יצירתית, קינטית ואפילו מרדנית", אומר נחי. "אני תמיד מרגיש כמו במרדף בלתי פוסק אחרי משהו אמיתי ואותנטי, עמדה אמיתית מול הניכור הרגשי של העולם והכוח המושחת של המערכות. אנחנו חולמים להיות מאוגדים סביב ביטוי יצירתי בלי לפחד מתוצאות.
"החוויה שאיפה שלא תהיי ומה שלא תעשי מנכסים אותך ומבקשים למסד את המאווים שלך היא כמו לעשות מהאוקיאנוס שלך אקווריום בסלון. אך למרות הקושי", אומר נחי. "בדיעבד העובדה הזו חיונית, המטוסים לא נותרים כבולים על המנחת. אני חושב ששילמנו מספיק מחירים כדי להגשים את עצמנו והגענו ליכולת להתאגד סביב משהו מבלי להזדקק לספונסר שיענוד לנו כתרים".
"עבורנו, השיר הזה הוא ביטוי של היכולת לעלות יחד לסירה מבלי הצורך לחבוש אפודת הצלה. האחווה הזו ממיסה את הקרחון האחרון שנשאר בכדור המתכווץ שלנו".