"אני דתיה והוא חילוני – זה יכול לעבוד לדעתך?" זה מה ששאלה אותי אישה צעירה לא מזמן.
"את אישה והוא גבר", עניתי לה, "וזה בעיני השוני הרציני, השאר חפיף..."
שאלת ה"אנחנו מתאימים?" חוזרת על עצמה הרבה בשלב של חיפוש זוגיות, אבל נוכחת לא פחות ואולי אף יותר, אצל זוגות שכבר נשואים, שהם כבר בשלב השני של הקשר. אני שומע הרבה את המשפט: "אנחנו כל כך שונים, איך זה יסתדר?".
מה שמדהים אותי תמיד זה שאנחנו נמשכים דווקא למישהו ממש שונה. מי רוצה להיות בזוגיות עם מישהו בדיוק כמוני? נכון, תחומי עניין משותפים זה משהו שעושה נעים בסיטואציות מסוימות, אבל מחקרים מראים שאנחנו נמשכים יותר לשונה מאיתנו. בואו לא נכנה זאת "הדשא של השכן ירוק יותר", אבל כן אנחנו תופסים את השונה כמשהו אקזוטי, מסתורי, חידתי, ובעיקר - שובר שגרה.
הרשמה לקורס חינמי חד פעמי: "מינוף פערים לקרבה" >>
נעים להכיר, אני יהונתן שומר ונשוי ליסכה. יסכה ואני בזוגיות עוד מימי התיכון (טוב נו, "חבר" ו"חברה"). כבר אז היינו מאד שונים. אני מתל אביב, היא מצפת. אני צבר נכד ללוחמי המחתרות, היא בת לעולים מארה"ב. אני שומע פינק פלויד, היא שומעת שלמה ארצי... ומאז, הפערים התרבו, התרחבו והעמיקו. אם תשאלו את ילדינו הם יגידו לכם, אמא ואבא - פשוט אין קשר, שני הפכים!
אז איך זה מסתדר לנו? איך בכל זאת אנחנו חיים יחד, מגדלים ילדים ומחנכים אותם באופן שפוי (פחות או יותר) כשכל אחד מביא עקרונות ליבה שונים כל כך? הרגלים וסטנדרטים פשוט אחרים? איך מחזיקים את העסק הזה?
אז נניח כאן משהו מאד יסודי בגישה של יסכה ושלי לחיים בכלל ובזוגיות בפרט: אנחנו כאן לא בשביל "להחזיק את זה" או "לשרוד". ממש לא. אנחנו כאן כדי לעוף על החיים, להנות מהם, לממש את עצמנו ואת כל מה שאפשר להפיק מהחיים וממערכת היחסים, ללא שום פשרות וויתורים. כן מה ששמעתם, שום פשרות וויתורים.
התפשרת? שילמת
לימדו אותנו שבחיים צריך לוותר ולהתפשר... ובזוגיות אפילו עוד יותר. כי אם כל צד ילך ראש בקיר איך יהיה "שלום בית" ואיך נסתדר? אז יש אנשים שחיים בפשרה ומוותרים לעצמם על עצמם, על רצונותיהם, עקרונותיהם וחלומותיהם - יום יום. הם מרגישים גיבורים בכך ש"באו לקראת" ומגיע להם מחיאות כפיים. אבל לא, כל כך לא, אין שום מעלה או גבורה בלכבות את האור הנפלא שבתוכנו.
ההפך – מי שמוותר ומתפשר ובכך שם את עצמו בצד, במוקדם או במאוחר ישלם מחיר על הוויתור הזה. ולא רק מי שמוותר אלא גם זה שמוותרים עבורו. כל ויתור נצבר בצד כמו חוב של ביטוח לאומי, ואתם יודעים היטב מה קורה לחוב של ביטוח לאומי שעומד בצד… אז בדיוק כך. מי שלא מביא את עצמו ורצונותיו למרחב, בסוף לוקח מהמרחב תשומת לב ומשאבים בריבית דריבית, באופן מודע או לא מודע.
אז מה כן?
טוב, נראה שהשארתי אתכם במבוי סתום. לבנות קשר עם מישהו דווקא שונה מאיתנו לגמרי ובמקביל לא להתפשר על כלום נשמע כמו כרטיס צד אחד לרבנות… אבל וואלה? אתם תופתעו לגלות שהשוני והפערים ביניכם הם דווקא שער לעולם שלם של חוויות וריגושים שלא ידעתם שקיימים בכם!
בכנות, את הפואנטה הבאה מורכב להסביר בכמה פסקאות טקסט, אז אני רוצה להזמין אותך לקורס חינמי ממוקד שאני ויסכה מקיימים בנושא (באופן חד פעמי לחלוטין) ובו נגלה לכם בדיוק את הסוד הזה: איך ממנפים פערים לאינטימיות וקרבה?
אז אם את או אתה קראתם עד כאן ומרגישים שזה מדבר אליכם, אם אתם חווים פערים בקשר בכל תחום; בתקשורת, במגע, בקרבה, אני בטוח שזה ישנה לכם כמה דברים. אל תתפשרו כי להתפשר זה ממש ויתור על איכות החיים, לא חבל?