תקופת ימי ספירת העומר היא תקופה מרתקת בדברי ימי ישראל. התורה קובעת את הימים הללו כימי שמחה והתעלות: ט. שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: [...] י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַה' אֱ-לֹהֶיךָ--מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן: כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, ה' אֱ-לֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ [...]. (דברים ט"ז)
ימי הספירה הם ימים של ציפייה לקראת חג השבועות, חג מתן תורה. אולם מהלך ההיסטוריה היהודית הפכו את התקופה הזו לרבת רבדים ותנועה מתמדת בין שמחה והתעלות לעצב כאב ויגון.
הגמרא ביבמות (ס"ב ע"ב) מציינת שבתקופה הזו מתו שניים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא. זהו חורבן של בית מדרש ענק שבמהלך הדורות הביא לתקנת מנהגי אבלות בפרק הזמן שבין פסח לעצרת.
ולצד זאת, בעיצומה של תקופה זאת, ביום ה' באייר תש"ח זכינו להכריז מחדש על עצמאותנו בארץ ישראל ולהקים בה מדינה. כעבור 19 שנים הצלחנו להרחיב את גבול ישראל במלחמת ששת הימים, להיגאל מאיום ממשי על עצם קיומנו, לחזור למקומות הקדושים לנו ולאחד את ירושלים תחת ריבונות ישראל. בימי העומר קבע עם ישראל גם שני ימי אבל וכאב: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שוב פעם נשזרו ימי האבל בימי השמחה באותו פרק זמן: בין פסח לעצרת.
ברוב תקופות השנה אנו נדרשים להיכנס לאווירה מסוימת. באלול וימי תחילת תשרי - תשובה וחשבון נפש, באדר - שמחה, באב - מיעוט בשמחה, פסח – אווירת חירות. הימים שבין פסח לעצרת מיוחדים משום שהם דורשים מאיתנו לנוע בין עולמות ומצבים נפשיים שונים. תקופה זו מלמדת שיש ניסיון לסגל התבוננות רב שכבתית, להביא את האדם והציבור לראות את העולם על צדדיו השונים. עבודת המעברים היא עבודה רוחנית ונפשית מורכבת וסבוכה.
המעבר המהיר כל כך בין השמחה לכאב ולהפך הוא מעבר קשה, כמעט בלתי אפשרי. כולנו מכירים את הקושי הזה במעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אולם נראה כי הסוד הגדול של הימים הללו הוא הריצוד המתמיד בין השכבות הללו.
נדמה שבימים אלו ממש, ימים של מחלוקת ציבורית קשה וקרעים פנימיים עמוקים המשמעות של ההתבוננות רב שכבתית הולכת ומתעמקת למקום חדש. לא רק תנועה בין כאב לשמחה ובין הצלחה לכישלון הנובעת מאירועים שמזמנת לנו ההיסטוריה, אלא התבוננות רב שכבתית ערכית בינינו. המחלוקת העמוקה והכואבת שצפה ועלתה בחודשים האחרונים חשפה ניגודים רוחניים, אזרחיים, אידיאלוגיים בין חלקי החברה הישראלית והביאה אותם עד הקצה. גם אם בעזרת ה' יגיעו הצדדים לפשרות בבית הנשיא, הרי שעצם חשיפת הפצעים והכאבים יצרה כאן משבר אמון עמוק בין המחנות. האם יש לעצם התקופה מה ללמד אותנו? האם אנחנו יכולים להכיל את עיקרון המעברים וההתבוננות העמוקה אודות המציאות גם אחד כלפי השני?
כידוע, הגמרא במסכת יבמות (ס"ב ע"ב) תולה את סיבת חורבן בית מדרשו של רבי עקיבא בכך "שלא נהגו כבוד זה לזה" אולם קביעה זו דורשת עיון. כיצד בית מדרשו של רבי עקיבא, שהכריז ש"ואהבת לרעך כמוך אני ה' הוא כלל גדול בתורה" מייצר בית מדרש שאין בו כבוד הדדי?! רבי עקיבא שפיתח דרשנות עמוקה, משוחררת וחדשנית כל כך לתורה ושידע להתבונן לעומק המציאות ולצחוק כאשר ראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים (מכות כ"ד ע"א-ע"ב) לא הצליח לייצר בית מדרש שיש בו סבלנות לרעיונות שונים? ואולי התשובה בגוף השאלה. בית מדרשו של רבי עקיבא היה בית מדרש ספוג אידיאלים.
דווקא בית מדרש המוביל לחדשנות, המפתח כיוונים רוחנים ואידיאליים שונים, עלול ליצור מתח עמוק בתוכו. כל אחד אהב את עם ישראל בדרכו ורצה להילחם עליו ועבורו. (רבי עקיבא עצמו היו מתומכיו הנלהבים של בר כוכבא והמרד שהנהיג בניגוד לדעתם של חלק מחכמי ישראל). ודווקא בית המדרש הזה עלול ליפול לבור הזלזול, ההקטנה והביטול של האחד כלפי האחר שלו. ונראה שבית מדרשו של רבי עקיבא הוא הוא החברה הישראלית שלנו היום. החברה הישראלית המגוונת והתוססת כל כך, הצבועה בשלל צבעים רוחניים ואידיאולוגיים נמצאת היום במאבק על עצם קיומה, ובנקודת הקיצון הזו כל צד לוקח את עצמו עד לקצה, עומד בנוקשות על עמדותיו ולא מצליח להתבונן ברכות על האחר שלו.
אולם לנקודת השבר הזאת יש גם, ואולי בעיקר, הזדמנות לתיקון וריפוי שיעדן אותנו. הרב קוק זצ"ל בחיבורו מעט צרי עומד על אחד הגילויים הגדולים של המדע המודרני, ולפיו מפגש בין כוחות טבע מנוגדים לא מוליד חורבן אלא התקדמות והשתכללות טכנולוגית. הרב אומר כי ע"פ מסורת ישראל השורשית, נכון גם ביחס לעולם הרוח והוא טבוע בכלל שקבעו חכמים: "אלו ואלו דברים א-לוהים חיים". המפגש בין עולמות רוחניים מנוגדים לא ייצור קטסטרופה אלא דווקא צמיחה ובניין.
כיצד אנו יכולים לייצר צמיחה ובניין? כיצד נשמר את הכבוד זה לזה בתוך עולם אידיאולוגי שכל אחד מושך בו לכיוון אחר?
רבי יוחנן הגדול, פותח את אגדות החורבן במסכת גיטין (דף נ"ו ע"א) בפסוק בספר משלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה". עיון בסיפורי חורבן ירושלים (קמצא ובר קמצא, שורפי האסמים, יציאת ריב"ז מהחומות וכו') מלמד שהביקורת המרכזית היא על "קשיות הלב" (ואפילו של חכמים) ביחס למציאות, לבני אדם ולכאבים שלהם ואף ביחס הנוקשה כלפי ההלכה. ואם נוקשות מביאה לחורבן הרי שרכות מייצרת תיקון וריפוי. ואולי, כשם שאנו נדרשים לגמישות גדולה בתקופת המעברים בין שמחה לכאב, כך היכולת להתגמש בינינו מחייבת להתבונן על המציאות ועל אנשים ברכות ובגמישות והיא היא המפתח להצלחה.
מה שקורה כיום אינו איום אלא הזדמנות. החברה הישראלית יכולה לאתגר הזה, אנו בשלים למעבר מאסטרטגיה של הכנעה פוליטית וערכית, לאסטרטגיה של שיתוף פעולה מתוך אחריות.
איתמר נחמני הוא מפתח תוכן ומנחה פדגוגי בעמותת יסודות של מכללת הרצוג