צופה רגיל שהיה מביט על דיון תקציב החינוך שהתקיים לאחרונה בועדת הכספים, היה מסכם אותו בשאלה כמה כסף יוזרם למוסדות החינוך החרדיים.
בהתאם, מי שתומך בקואליציה מוכן לספוג את העלות, ומי שנגדה, מנצל זאת על מנת להתנגח בממשלה. לכאורה זה סיפור קלאסי של קואליציה ואופוזיציה. אלא שבעולם רגיל, החלוקה בין תומכי התקציב לבין מתנגדיו, היתה צריכה לעבור דרך קו אחר לחלוטין: האם אנחנו תומכים או מתנגדים לחינוך ציבורי וממלכתי במדינת ישראל.
עד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, שנחקק בשנת 1953, מערכת החינוך בישראל נחלקה לפי זרמים אידאולוגים. במוסדות החינוך של "זרם העובדים" למשל, הניפו את דגל ישראל לצד הדגל האדום, ושרו את "תחזקנה" והאינטרנציונל, לצד התקווה.
כמה וכמה סיבות הובילו את מייסדי המדינה לשנות זאת, וליצור חינוך ממלכתי וציבורי.
הדבר נבע למשל מתוך רצון למנוע כפילויות של בתי ספר קטנים ולא יעילים כלכלית, אשר נבעו לאור מציאות בה כל זרם הקים בכל פינה מוסד משלו. כמו כן, כדי להקטין את הפוליטיזציה של החיים הציבוריים וכדי לצמצם מציאות של שנאה בין הזרמים אשר רדפו אחרי ההורים וניסו, כל זרם בפני עצמו, לשכנע את ההורים שהם הטובים ואילו הזרם השני הוא כישלון חינוכי.
מפלגת "מפא"י" התנגדה לחוק שהיה צפוי להחליש את המוסדות המפוארים שהיו לה, אך בהמשך שינתה את דעתה ותמכה בו. לעומתה, מפלגת "חרות", מפלגת האם של הליכוד, תמכה בכל מאודה בחוק החינוך הממלכתי על מנת להבטיח שלכל ילד יהיה מקום בבית ספר.
הקמת החינוך הממלכתי לא היתה מושלמת ואין צורך לספר על הבעיות שהיא יצרה, על יוצאי הדופן של המערכת, ועל החסרונות שיש במערכת שבסיסה הוא ממשלתי. ועדיין, עם כל מה שצריך ואפשר לשפר, היתרונות רבים ומדינת ישראל הרוויחה מערכת חינוכית שבה יש אחריות לכל ילד לפי צרכיו ומעמדו. יש חינוך לאחווה ולא להיפרדות, ויש אתוס ציוני ויהודי שניתן להנחיל על מנת לשמר את ערכיה של המדינה. מי שחושב שהגזמתי, מוזמן לבקר במדינות בהן אין חינוך ציבורי, ולהבין לאן אפשר להידרדר.
אלא שכל זה עומד להתפרק. מי שיקרא את ההסכמים הקואליציוניים יבין היטב שלא מדובר רק בתוספת תקציבית לחינוך המוכר שאינו רשמי, אלא בשינוי סדר העדיפות של המדינה: החינוך הממלכתי כבר לא יהיה ראשון ולמנהלים יהיה נח יותר לנהל את המוסד שלהם כמוסד פרטי, בו מידת האחריות שלהם תהיה קטנה בהרבה.
אם נחזור למציאות הפוליטית, קשה להאמין שהציבור החרדי יוותר על ההבטחות התקציביות שקיבל. יחד עם זאת, תפקידם של חברי הכנסת, ובעיקר של אנשי הליכוד הממשיכים את אנשי "חירות" שתמכו בחינוך הממלכתי, הוא לוודא, שלפחות תהיה אכיפה ושמסגרת העדיפות שיש לחינוך הממלכתי, לא תיפגע.
הכסף שאמור להגיע למוסדות הפרטיים, חייב להיות מותנה בהגברת אכיפה. נכון להיום, כספים רבים מועברים ללא נתינת דין וחשבון על הפרות חוק, אין לדעת מה יקרה עם הכסף והאם הוא ינוצל בהתאם למטרתו. משמעות הדבר היא שמוסדות קטנים, המסננים בניגוד לחוק, ובחלקם אף מאפשרים שחיתות, ימשיכו לקבל תקציב ואף יותר.
כאשר החינוך המוכר שאינו רשמי הולך לקבל תקצוב ל"אופק חדש", יש לערוך בקרה סדורה על ניצול התקצוב ולהתנות את הכסף בהעלאת השכר הכרוכה בכך ובשיפור החינוך עצמו. על מנת לאפשר אכיפה אפקטיבית על תקציב בסדר גודל כזה, דרוש לכלול מקור תקציבי ייעודי לפעולות אגף אכיפה כחלק מסעיפי התקצוב.
אם לא תהיה אכיפה התוצאה לא תאחר לבא: מנהלים רבים בחינוך הממלכתי יבקשו לעבור לחינוך המוכר שאינו רשמי. שם הם כבר לא יצטרכו לתת דין וחשבון כלכלי, הם לא יצטרכו לדאוג לכל התלמידים, והם לא יצטרכו לעמוד בקריטריונים שונים של יעילות, אחריותיות וציבוריות. זה אולי נשמע יפה כמו שוק חופשי, אבל זה יביא את מדינת ישראל למצב של קטסטרופה, הן בגלל חוסר היעילות והן בגלל ההיפרדות והפירוק האידאולוגי. זה לא יהיה שוק תחרותי הוגן, אלא ג'ונגל בו גורלם החינוכי של ילדינו, נקבע הרבה לפני לידתם.
כרגע, היחיד שיכול לעצור זאת הוא שר החינוך. האם זה יקרה?
הכותב הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה