375C - שפיק עדס הי"ד מובל בשרשראות על ידי קציני משטרה - בצרה, 1948
375C - שפיק עדס הי"ד מובל בשרשראות על ידי קציני משטרה - בצרה, 1948אוסף מרכז מורשת יהדות בבל

עד תחילת שנות השמונים של המאה שעברה לא היה קיים בישראל תיעוד, מחקר, או אנדרטה ראויים אודות הפוגרום שנערך ביהודי בגדד בחג השבועות תש"א – 1941, שבמהלכו נרצחו כ-179 יהודים, ביניהם נשים, זקנים וטף.

הזיכרון מאירוע הטרגי הזה, שמכונה "הפרהוד", השתמר בעוצמה רבה בלבבותיהם ובזיכרונם של היהודים יוצאי עיראק בישראל ומחוצה לה, ומצוין מדי שנה בטקס האזכרה השנתי להרוגי המלכות ולקורבנות ה"פרהוד" שנערך במרכז מורשת יהדות בבל בסמוך לחג השבועות.

השנה, מעבר לאזכרה הרגילה בה מוצגים שמות הנרצחים, נישאים דברים לזכרם וקוראים קדיש לעילוי נשמתם, גם יציינו בטקס 75 שנה להוצאתו להורג של שפיק עדס ב-23 בספטמבר 1948 – פרשה שהייתה קו פרשת מים בתולדות הקיום היהודי בעיראק.

"שפיק עדס נולד למשפחה עשירה מהעיר חלב שבסוריה, שבניה היגרו משם והקימו עסקים בבגדאד, קהיר וביירות", מספרת פרופ' אסתר מאיר-גליצנשטיין, ראש מכון המחקר של מרכז מורשת יהדות בבל, "עדס היה הסוכן העיקרי של חברת פורד בעיראק, והצלחתו הביאה לו עושר רב, וקשרים חברתיים ועסקיים עם בני המעמד הגבוה, שרי ממשלה ואף עם העוצר עבד אל-אילה".

"עדס השתקע בעיר בצרה, בה הקים סניף גדול. בנוסף לכך, יחד עם שותפים מוסלמים עדס פתח עסק למסחר בגרוטאות ברזל שנקנו מבריטניה. מקור הגרוטאות היה שאריות של ציוד צבאי שהושאר בעיראק לאחר מלחמת העולם השנייה ושנמכר על ידי הבריטים לסוחרים מקומיים".

פרופ' אסתר מספרת כי עיתוני הימין הלאומני והאנטי יהודי החלו לפרסם ידיעות שטפלו על עדס מכירת נשק למדינת ישראל בתקופת מלחמת העצמאות, ובתמיכת שר ההגנה יצאו המונים לרחובות בגדאד ובצרה בדרישה להוציאו להורג.

קבר האחים של נרצחי הפרהוד בגדאד, 1945
קבר האחים של נרצחי הפרהוד בגדאד, 1945צלם: מרדכי בן צור באדיבות מוזיאון מורשת יהדות בבל, אור יהודה

"למרות שאנשים רבים ייעצו לעדס לברוח מהמדינה עדס דחה את הבקשה מפני שהיה בטוח בחפותו וגם מכיוון שחשב שבזכות קשריו לא יאונה לו כל רע. אך בעקבות ההסתה ושנאת היהודים, נעצר עדס והועמד לדין באשמת בגידה, פגיעה במאמץ המלחמתי, ותמיכה בקומוניזם ובאנרכיה".

עדס הואשם בפני בית דין צבאי בבצרה בקניית עודפי ציוד – טנקים, משאיות וציוד נוסף – מן המחנות הבריטיים בעיראק, פירוקם ושליחתם לאיטליה ומשם לישראל. על פי טענת הקטגוריה, שימש הציוד הזה בידי הציונים במלחמתם נגד צבאות ערב.

"בית המשפט לא הוכיח שהציוד הועבר מאיטליה לישראל או שעדס היה מעורב בפעילות כזאת", היא מסבירה את הבעייתיות בהאשמות, "עדס גם לא היה היחיד שהיה מעורב במכירת עודפי הציוד – חלקו בחברות הללו לא עלה על 10% ולצדו פעלו אנשי עסקים מוסלמים עשירים כולל גם כמה חברים בממשלת עיראק. אם אכן נעשה כאן פשע – כיצד יתכן שרק הסוחר היהודי הואשם בעוד שכל יתר השותפים לא הועמדו לדין?".

בעיות נוספות היו שהמשפט נוהל בבית משפט צבאי, שהוא נמשך שלושה ימים בלבד, שלא ניתנה לעדס אפשרות להתגונן ולא ניתן לו להביא עדים, וגם, כאילו זה לא מספיק, שהשופה היה עבדאללה אל-נעסני - פרו נאצי שהיה עצור בתקופת המלחמה במחנה ריכוז שהקימו הבריטים.

עדס נידון לתלייה ולקנס של חמישה מיליוני דינר לקופת אוצר המדינה, כ"פיצוי" על הנזק שגרם למדינה ולצבא, וכך בעצם שימש כשעיר לעזאזל שיטה את העניין הציבורי מן המפלה בארץ ישראל אל "יהודי-בוגד" שאפשר היה להטיל עליו את כל האשמה.

"תלייתו של עדס זיעזעה את בני הקהילה היהודית בעיראק. הם חשו שאין ביטחון לחיי היהודים על אדמת עיראק, שהם נתונים לשנאת ההמון וחשופים לחסדי השלטון. שלטון, שלא רק שלא יבוא לעזרתם, הוא מסכן את קיומם. ההכרה הזו שברה תפיסה בת דורות רבים שראתה בעיראק בית ואפילו מולדת".

"בדיעבד", היא מסכמת, "אפשר לראות באירוע זה את ראשית הקץ של הקיום הממושך והמוגן של יהודים בארץ הפרת והחידקל, קיום שהחל 2,600 שנה קודם. הלאומנות העיראקית בשילוב אנטי ציונות ואנטישמיות לא הותירה להם מקום בעיראק".