רצף האירועים הפוליטיים והציבוריים של השנים האחרונות הבהיר לציונות הדתית באופן חד משמעי וסופי כי מעמדה כמגזר מובחן בחברה הישראלית נתון לאתגרים לא פשוטים. למעשה, מדובר בתהליכי פיצול הן בזירה הפנים מגזרית והן בזירה הכלל ישראלית.
בזירה הפנים מגזרית, נראה שתהליך הפיצול הפוליטי של הציונות הדתית הושלם. ממגזר שהצביע במשך עשרות שנים, באופן כמעט גורף, למפלגת בית אחת ויוצג על-ידי אנשי ציבור ועמדות שזכו למעמד מונוליטי, עברה הציונות הדתית למודל רב מפלגתי ואנשיה מייצגים ריבוי דעות ועמדות כמעט בכל תחום שהוא. הפיצול ניכר גם בזירה החיצונית, בדבר מקומה של הציונות הדתית במארג הסבוך והעדין של החברה הישראלית בכללותה.
מלבד ההקשר הפוליטי, מגמת הביזור בולטת בשנים האחרונות גם בהיבטים של השקפה תורנית-דתית, עד לכדי פיצולים, סכסוכים ויישור-קו בקרב חוגים מסוימים בציבור הציוני דתי עם השקפות עולם חרדיות בסוגיות דת ומדינה. במובן היותר רחב, ניכרת חריגה מהזרם המרכזי והממלכתי שאפיין את הציונות הדתית לעבר מחוזות שמרניים וניציים. הבדלי גישה פנים מגזריים היו מאז ומעולם, אך אם עד לא מזמן היה ניתן להגדירם כמחלוקת לשם שמים, עד מהרה הם הפכו לתהום פעורה.
התהליך המתואר העמיד את הציונות הדתית בפני מצב מפתיע ולא מוכר עבורה, ככזה ששינה את צורתה עד שהיא לא "מזהה את עצמה" במראה החדשה שמוצגת בפניה. השיח הציבורי הפנים ציוני דתי עוסק לא מעט בדיון על המצב החדש שנגלה לאור השמש במלוא עוצמתו. עולות שאלות כמו איך ומדוע התרחש התהליך? מה ניתן לעשות עדיין, אם בכלל, כדי להציל את המצב? האם יש סיכוי להחזרת הגלגל אחורה כמגזר מובחן? וכיצד אפשר להרים שוב את קרנה של הציונות הדתית בעיני הציבור הכללי ולהשיבה למקום של כבוד בלב הישראליות?
אין מחלוקת על עצם הכאב וחוסר האונים לנוכח מצב זה והשלכותיו על המגזר עצמו ועל החברה הישראלית בכללותה. שיח זה והקושי להפנים אותו בא לידי ביטוי בסקרים ומחקרים שעושים חוקרים רבים, ואני בתוכם, אשר עוסקים בחקר הציונות הדתית. כך למשל, במסגרת סקר שבדק את התחושות של דתיים ביחס לאווירה בישראל בשנה האחרונה סימנו כ-76% כי הדבר שהכי כואב להם הוא שהציונות הדתית נתפסת כמגזר קיצוני על גבול המשיחיסטי ואחוז דומה ציין כי הכי כואב להם שהציונות הדתית נתפסת כגורם מפלג יותר מאשר מחבר. השר המנוח יוסף בורג אמר פעם שמהותה של הציונות-הדתית הוא המקף המחבר בין חלקי שמה, אבל התחושה שמתעצמת בקרב גורמים רחבים של במיינסטרים של הציונות הדתית הקלאסית היא שהמקף המחבר עובר תהליך מטמורפוזי מתמשך שנע לכיוון הציונות-החרד"לית.
החזית הפנימית ליצירת תחושת הסכמה ושותפות בין הקבוצות והפלגים המרכיבים את הציונות הדתית, תלויה בעיקר במנהיגים הרוחניים והפוליטיים המרכיבים אותה. אשר על כן, ראוי לכל מנהיג, רב, נבחר ציבור או מוביל דעת קהל אחר לחתור להגיע להסכמות רחבות, לקדם ולהוביל אותן לקדמת הבמה והעיסוק כדי לעלות על דרך האיחוי והאיחוד שהציבור הציוני דתי כל כך מייחל לו.
בהקשר זה, נקרה בפני הציונות הדתית בימים אלה צומת דרכים משמעותי שיכול לשמש כאבן דרך משמעותית בכיוון זה. במהלך הקיץ הקרוב תסתיים כהונתם של הרבנים הראשיים הנוכחיים ויבחרו רבנים ראשיים חדשים שיכהנו בעשר השנים הבאות. מנהיגי ועסקני הציבור הדתי כבר בוחשים בקלחת הבחירות ההולכת ומתחממת מזה זמן ומספר לא מבוטל של רבנים מכובדים רואים בעצמם מועמדים לתפקיד הנכבד והמשפיע. המצב הפוליטי יצר מצב של חלוקה די מוסכמת שבמסגרתה יתמנה רב ראשי ספרדי מקרב הרבנים המקורבים למפלגת ש"ס, ומקבילו האשכנזי יתמנה מקרב הרבנים הנמנים על הציבור הציוני דתי.
עד כאן הכל טוב ויפה, אלא כפי שרק הציונות הדתית יודעת, מדוע כדאי להתאחד תחת מועמד אחד מוסכם אם קיימת אפשרות להתווכח, לריב ולהכניס מקלות האחד בגלגלי רעהו ולהתנגד להעמיד מועמד מוסכם? וכך, ביום ראשון הקרוב תתכנס ועדת הרבנים בראשות הרב יעקב אריאל, מזקני הרבנים בציונות הדתית, ובסיום הכינוס ולאחר הצבעה יוחלט מי יהיה המועמד מטעם הציונות הדתית לתפקיד הרב הראשי האשכנזי בבחירות שיתקיימו באוגוסט. הבוקר, חמישי, עם פרסום רשימת הרבנים שירכיבו את הוועדה שצפויה להכריע על מועמד מוסכם בראשון הקרוב, רב העיר נתניה קלמן בר ורב העיר שוהם הרב דוד סתיו שעומד בראש ארגון רבני צוהר, מיהרו להודיע שהם אינם מתכוונים לקבל את דין הוועדה, אלא מתכוונים להתמודד לתפקיד הרב הראשי הציוני האשכנזי באופן עצמאי מול הרב שצפוי להיבחר על ידי הוועדה. וכך, ככרוניקה צפויה מראש האם אנו צפויים שוב לשחזור העלילה ממערכות הבחירות הקודמות לרבנות הראשית שבה הציוניים רבים והחרדי לוקח? אל תתפלאו, כדברי החכם באדם: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש.
דווקא בעידן שבו הקיטוב והשסע, הפנים מגזרי בציונות הדתית והכלל ישראלי ככלל, ממשיכים להעמיק, הבחירות לתפקיד הרב הראשי לישראל מהוות שעת רצון שאל לה לציונות הדתית להחמיץ. המחזה שבו חלק לא מבוטל ממנהיגי הציבור ועסקניו עסוקים בביצוע מהלכים, ראויים יותר או פחות, שתכליתם להביא לכך שרב ספציפי כזה או אחר שמבטא קו שהוא מעט יותר קרוב למנהיג כזה או אחר יבחר, הוא מכמיר לב. בכך הם מגדילים במו ידיהם את הסיכוי שבסופו של דבר ייבחר רב "ראשי ציוני" שרובו המכריע של הציבור הדתי לאומי לא חש הזדהות עם גרסת "המקף המחבר" החדשה שהוא מתיימר לייצג. בסרט הזה כבר היינו, אז זה היה בגדר פספוס, כעת התוצאה עשויה להוביל לפגיעה אנושה באמון הציבור.
ד"ר עדו ליברמן הוא סוציולוג, חוקר של הציונות הדתית ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי