לבית הדין לממונות 'לכתחילה' בראשות הרב ניר אביב, הוגשה תביעה להריסת חומה בין שכנים שנבנתה לפני שנים רבות בהסכמת התובעת, לדבריה ישנה מצוקה של מקום בבית ועל כן היא חוזרת בה מהסכמה שנתנה לבניה בשטח שלה.
לטענת הנתבע לפני חמש עשרה שנה הוא קיבל את הסכמת התובעת לבנות חומה בין החצרות המשותפות כדי לדאוג לפרטיות שלו. על אף שברור שמדובר על שטח השייך לתובעת, היא ידעה על כך שמדובר על שטח שלה והסכימה, ועל כן זכותו להשאיר את החומה במקומה.
התובעת השיבה שאכן ידעה שהשטח שלה והסכימה מתוך נדיבות לב שישתמש בשטח לבנייה. אולם לא הייתה בכוונתה לתת לו במתנה את השטח, אלא רק לשימוש עד שהיא תצטרך אותו בחזרה. כעת משגדלו ילדיה, היא צריכה את השטח ולכן מבקשת שבית הדין יורה לנתבע להרוס את החומה ולשאת בהוצאות הפינוי וההריסה.
בית הדין קבע שהיה על הנתבעת לפרש דבריה בזמן נתינת ההיתר, ומשלא עשתה כך הרי יש לנתבע "חזקת תשמישין" על הקיר- דהיינו שהוא קנה את הזכות להשתמש בשטח לצורך הקיר. וכדברי השו"ע, שאם השתמש בנכסי חברו לצורך מסוים ובעל הנכס לא מחה בו אין בעל הבית יכול לדרוש ממנו להפסיק להשתמש. (שו"ע סימן קנ"ג סעיף ב' וסעיף טז'). ובמקרה שלפנינו הוא השתמש בקיר למעלה משלוש שנים ולדעת כולם חזקתו חזקה.
עוד הוסיף בית הדין, שאף שחזקת המחיצה מונעת את הרחבת השטח ופוגעת בזכויות השימוש של הנתבעת, עם כל זאת חזקתו חזקה. וכפי שעולה מדברי השו"ע: "המעמיד סולם... בצד כתלו בתוך חצר חבירו, החזיק, ואם בא לבנות ולבטלו, בעל הסולם מעכב עליו, שהרי מחל לו להעמיד סולם גדול" (חושן משפט סימן קנג' סעיף יג'). הרי מתבאר מתוך דברי השו"ע שאף שבעקבות העמדת הסולם לא יוכל בעל החצר לבנות, עם כל זאת, יש לבעל הסולם 'חזקת תשמישין ' ואין יכול בעל הקרקע לסלקו.
לסיכום: דחה בית הדין את התביעה ופסק כי אין התובעת רשאית להרוס את החומה. בית הדין קבע כי אם הנתבעת תבנה מחדש על חשבונה מחיצה חדשה בשטח המשותף, אז היא תוכל להרוס ולפנות את המחיצה הקיימת, על חשבונה.