מפגינים קולניים ומעטים

השבוע התקיימה צעדת התמיכה השנתית של יהודי ארה"ב. צעדה זו היא האירוע היהודי הגדול ביותר של הקהילה היהודית בארה"ב שכולה תמיכה במדינת ישראל והדגשת הקשר החשוב והחזק בין מדינת היהודים והתפוצה היהודית הגדולה בעולם.

במשך עשרות שנים צעדה זו, שמתקיימת בלב מנהטן-ניו יורק, כללה את כלל הזרמים היהודיים שמרכיבים את הקהילה היהודית האמריקאית יחד עם גורמים ישראלים רבים שהוזמנו להשתתף כהבעה של הערכה ושיתוף פעולה בין ישראל ויהודי ארה"ב.

לדברי המארגנים השנה הצעדה הייתה הגדולה ביותר מאז ומעולם. מעל ארבעים אלף יהודים מכל קצות ארה"ב הגיעו וצעדו והביעו את תמיכתם והסולידריות שלהם עם מדינת היהודים. רבנים, פוליטיקאים, מעצבי דעת קהל, רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוכסים וחרדים הגיעו וצעדו כתף אל כתף בשמחה והביעו את מחויבותם ואהבתם כלפי מדינת ישראל.

אבל השנה קרה משהו נוסף, בשולי הצעדה נראו שחקנים חדשים שמעולם לא השתתפו ולא התעניינו בצעדה או בצועדים או במטרת האירוע כולו. הפעם הגיעו לשדרה החמישית גם נציגים קולניים ורעשניים של המחאה נגד הרפורמה המשפטית.

לפי הערכות של מארגני הצעדה מדובר בכמאתיים איש לכל היותר. חלקם ישראלים שהגיעו מהארץ, ומיעוטם ישראלים מקומיים שהעתיקו את חייהם לארה"ב. ורק מתי מעט, ממש בודדים, היו יהודים אמריקאים שהצטרפו לאותם מפגינים 'מקצועיים'.

נניח לרגע לדיס-אינפורמציה המכוון שמארגני המחאה מפיצים אחרי כל הפגנה בארץ. נתעלם מהמספרים המופרכים שמובילי המחאה מפריחים לחלל האוויר. אבקש להתרכז בהחלטתם של מובילי המחאה בארץ לנסות ו'לייצא' את המחאה שלהם מחוץ לגבולות המדינה ובמקביל לנסות לערב את יהדות ארה"ב במחלוקת פנים ישראלית. כל עוד המחאה התקיימה כאן ברחובות ארצנו אופוזיציה נגד קואליציה אפשר היה לדבר על הדמוקרטיה הישראלית. ברגע שמנהיגי המחאה החליטו לצאת מגבולות המדינה כללי המשחק הדמוקרטי השתנו.

כל מי שמכיר את יהדות ארה"ב מבין שהגעתם של מפגינים ישראלים לצעדה וניצולה למטרתם הפוליטית מבין עד כמה מהלך זה הכעיס ופגע במארגני הצעדה ובאינטרסים של הקהילה היהודית בארה"ב. בניגוד לעזות המצח, חוצפה וחוסר התחשבות של מובילי המחאה, מארגני הצעדה היהודים-אמריקאים פועלים שנים על גבי שנים כדי לשמור על הצעדה כאירוע א-פוליטי שכולו הבעת הזדהות ותמיכה במדינת היהודים. הבריונות של מובילי המחאה שמשום מה נתפסת בעיני התקשורת הישראלית ותומכיה בארץ כהתנהלות אסרטיבית וכהתגלמות הישראלי היפה, נתפסת בעיני יהדות ארה"ב כגסות רוח, חוסר רגישות וניסיון השתלטות של גורמים זרים על אירוע פנים יהודי-אמריקאי.

קשה לתאר את עומק העלבון שמארגני הצעדה ושורה ארוכה של בכירים בהנהגה היהודית-אמריקאית חשים בעקבות ההתפרעויות וההתלהמויות של נציגי המחאה. לצד העלבון קיים גם כעס עמוק על מובילי המחאה. בעיני יהדות ארה"ב מדובר במעשה שלא ייעשה. לדברי חלק ממארגני הצעדה ייתכן מאוד שיוסקו מסקנות מחמירות כלפי השתתפותם של גורמים ישראלים בצעדות העתידיות בשנים הבאות.

אין להתייחס ברצינות לדברי הרהב של אותם מפגינים קולניים ומעטים שמספרים על חבוק חם שקיבלו ממארגני הצעדה. זהו שקר גס, נטול אחיזה במציאות. אך כאמור, זה פחות חשוב. כל מי שעוסק בתחום המדיני ומקיים קשר עם יהדות ארה"ב יודע שאותם מפגינים הכניסו לעצמם גול עצמי מפואר בהתנהגותם האלימה. הרדיפה האובססיבית של אותם מפגינים אחרי שרים וחברי כנסת שהוזמנו להשתתף בצעדה נתפסה בעיני מארגני הצעדה כפגיעה אישית בהם. המחזות המבישים של צעקות והנפות ידיים ודחיקה פיזית של שרים, לצד קיום הפגנות 'ספונטניות' נגד נציגי ממשלת ישראל והוצאת הודעות תקשורתיות מהווה, עבור מארגני הצעדה, הפרה של כל הכללים הבסיסיים.

הנזק שהמפגינים גרמו לעצמם ולמטרתם לא מעניינת אותי ולא מטרידה את מנוחתי, מה שחמור ומחייב התייחסות היא ההחלטה האסטרטגית של מובילי המחאה לייצא את המחאה לניו יורק ולערב את הקהילה היהודית המקומית. כל ישראלי חייב להבין עד כמה חמורה היא ההחלטה וחמור הוא המעשה.

בעיניי היהודים האמריקאים מדובר בכפיית עמדה פוליטית פנים ישראלית על קהילה ענקית שעושה מאמצים גדולים לא להיכנס למחלוקת הפנים ישראליות. מהלך זה הוא המשך ישיר לבריונות של ההפגנות בארץ עם חסימות הכבישים, שיתוק המדינה, איום בסרבנות, עידוד הוצאת כספים מהמדינה, קריאה לירידה מהארץ, והכרזה על שביתות פראיות ובלתי חוקיות.

כי זאת יש להבין יהדות ארה"ב מגוונת מאוד מבחינה פוליטית וביחסה כלפי מדינת ישראל והנעשה בה. חלק מהקהילה היהודית נגד הרפורמה וחלק בעדה, אבל שני הצדדים נמנעים באופן מובהק ומכוון מלהתערב ולהביע את דעתם בפרהסיה בנושאים אלו.

גם היהודים שמבקרים את ישראל על הרפורמה עושים זאת בחדרי חדרים, מכיוון שמטרתם איננה לפגוע בממשלה או במדינה, אלא לשכנע את הממשלה לשקול פעם נוספת את עמדתה.

הפלישה הכוחנית של מפגינים  מישראל לתוככי אירוע חגיגי של יהדות ארה"ב מסמל אולי יותר מכל את האסטרטגיה המוכרת של מובילי המחאה בישראל – My way or the highway – קבלו דעתי או קבלו דעתי. כישראלי, כציוני כיהודי וכמי שאיכפת לו מאוד מיהדות התפוצות אין לי אלא להצטער ולהתבייש בהתנהגותם והתנהלותם של מפגינים.

אך ייתכן שבדיעבד, מעז יצא מתוק. כעת, אחרי שרבים מחברי הקהילה היהודית בארה"ב נחשפו וחוו על בשרם את המיליטנטיות, הכוחניות, הבריונות והאלימות שמאפיינת את המחאה, יש מצב שגם הם מבינים שלמובילי המחאה יש אינטרסים ושאיפות אחרות לגמרי ממה שהם חשבו.

הם מבינים שמובילי המחאה הם חבורה של קיצוניים שפחות מתעניינת בדמוקרטיה ויותר פועלת כדי לפגוע בתדמיתה ובשמה הטוב של מדינת ישראל, מדינה שגם הם אוהבים ומרגישים שהיא שייכת גם להם.

הכותב הוא, הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב, ויועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשעבר