בשבת שעברה התרחש אירוע חריג בכל קנה מידה בגבול ישראל-מצרים. שוטר מצרי חמוש עבר את הגבול ממצרים לכיוונה של ישראל במטרה לבצע פיגוע טרור. הוא חדר לשטח ישראל דרך פתח חירום בגדר הגבול ופתח באש לעבר עמדת צה"ל סמוכה. כתוצאה ממתקפה זו נהרגו שני לוחמי גדוד ברדלס – אורי יצחק אילוז וליה בן־נון ז"ל. אותו שוטר־מחבל אותר כקילומטר וחצי ממקום הפיגוע, ובחילופי האש שהתפתחו במקום נהרג חייל צה"ל נוסף – אוהד דהן ז"ל. כיצד, אם כן, שוטר בגוף רשמי של מדינה שעימה יש לנו הסכם שלום כבר יותר משלושים שנים מבצע פיגוע טרור רצחני נגד ישראל? כדי לענות על השאלות האלה יש להבין את זרמי העומק בתוך הציבוריות המצרית בנוגע לשנאת ישראל ואת הדרך שבה אנו נתפסים על ידי המצרים.
ד"ר לימור לביא היא הראשונה שאנו מדברים איתה. לביא היא מרצה באוניברסיטת בר אילן וחוקרת אסלאם, פוליטיקה ותקשורת במצרים בפרט ובעולם הערבי בכלל.
עד כמה המצרים התנצלו או קיבלו אחריות על האירוע החריג?
"מצרים הרשמית נקטה עד כה שיח שאינו מגנה מצד אחד, וגם אינו מפאר או משבח מצד שני. בפניותיו לקהל המצרי, דבק משטר א־סיסי בגרסה שלא מדברת כלל על מעשה טרור או מתקפה יזומה ומתוכננת של שוטר מצרי נגד חיילים ישראלים, ולכן הוא לא מתנצל ולא מקבל אחריות. במקום זאת הוא מכתיב מסר עקבי דרך דפי הפייסבוק של דוברי הצבא והנשיאות, המגדיר את המעשה כחילופי ירי במהלך מרדף אחר מבריחי סמים שבעטיים מצאו את מותם אנשי האבטחה משני צידי הגבול. כשהסיפור הוא כזה, אז אין לנשיא ולשר ההגנה כל קושי להביע תנחומים ולשלוח איחולי החלמה לפצועים, וכך היה".
אולם אף שברמת ההצהרות הפומביות נראה כי נשיא מצרים טומן ראשו בחול, ברמת המעשים פועל א־סיסי בגלוי לכבות את השרפה ומהר. ראשית, רואים ניסיון מצידו לשלוט ככל יכולתו בשיח התקשורתי במצרים ולכוון אותו להימנע מסיקור רחב ואוהד. שנית, לא נערכה למבצע הפיגוע הלוויה של שהיד (אם כי ברשתות החברתיות הוא מוצג כגיבור שניצח לבדו חבורת לוחמים, וסרטוני הלוויה מפוברקים מופצים באין מפריע). שלישית, רואים זאת במאמציו של א־סיסי לקדם את החקירה בשיתוף פעולה הדוק עם הצד הישראלי.
הפער הזה בהתנהלות המשטר המצרי מול העם שלו ומול ישראל הוא לא דבר חדש. הסכם השלום בין ישראל למצרים נחשב לרוב בדעת הקהל המצרית שלום בין מנהיגים ולא שלום בין עמים, כזה שבו מתקיימים יחסים משמעותיים ברמה המדינית־פוליטית והאסטרטגית־ביטחונית, ואין נורמליזציה במישורים רבים אחרים בשל סנטימנט אנטי־ישראלי חזק ברחוב המצרי. אם כן במקרה הזה, המשטר המצרי לא מצדד בעמדת ישראל בפומבי, פן ייחשב בעיני אזרחיו בוגד הפועל בשירות האויב הכובש ויאבד מן הלגיטימציה שהוא זקוק לה, אך הוא שומר על שגרת היחסים הקרובים עם ישראל בערוצים המדיניים והצבאיים.
בלי אנטישמיות מוצהרת
מבצע הפיגוע, מוחמד צלאח בן ה־22 או ה־23, היה לקראת סיום שירותו במנהלת הביטחון בסיני. האינפורמציה עליו לא באה מגורמים מצריים רשמיים, אלא בעיקר מהרשתות החברתיות. על סמך פוסטים שלו מימי שומר החומות ונוכח קוראן שנמצא ברשותו, מניחים ברשת שהוא הזדהה עם הסוגיה הפלשתינית, התקרב לדת וראה בעצמו מגן אל־אקצא. ברשתות אפשר למצוא גם עדויות על בעיות נפשיות. אין זו הפעם הראשונה שאיש כוחות הביטחון המצריים מבצע פיגוע נגד מטרה ישראלית, כך שניתן להעריך בזהירות שמדובר ב"יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל".
על אף הסכמי השלום בין ישראל למצרים, האנטישמיות עדיין נפוצה מאוד במדינה ברמה של תרבות עממית. בשביל מצרים רבים ישראל והיהודים הם השטן בהתגלמותו. במסגרת מחקריה עסקה ד"ר לביא בחקר האנטישמיות בתקשורת המצרית.
"לא קשה למצוא תגובות עם אופי אנטישמי ברשתות החברתיות", מתארת לביא. "למשל בתגובות לסרטון של מסע ההלוויה לכאורה שנערך למפגע, מתייחס אליו אחד הגולשים כאל מי שפטר את העולם משלושה חזירים ועלה לאלוהיו כשהיד. יוצא מכך ששלטונות מצרים אומנם פעלו למזער מיתיזציה של המחבל, אך מסיתים אנטי־ישראליים מצליחים בכך בכל זאת".
לעומת הרשתות החברתיות, בכלי התקשורת המרכזיים מונהג קו שונה על ידי השלטון. "בכלי התקשורת המסורתיים במצרים לא נראה גילויי אנטישמיות מובהקים", אומרת לביא. "נהוג לחשוב שהממסד המצרי נותן דרור לשיח אנטישמי כדי לקנות לעצמו תמיכה עממית. במשך שנים נכון היה לומר שנשיאי מצרים העדיפו שכלי התקשורת יאשימו את ישראל והיהודים במצבם הרע של המצרים במקום להאשים את השלטון, וכך יהדפו מעליהם הנשיאים ביקורת. אך באחד ממחקריי מצאתי שבעיתונות הכתובה בפרט, הכתיב השלטון לעיתונאים ולפובליציסטים עוד בתקופת מובארכ קו אדום והנחה אותם להימנע משיח שנאה אנטי־יהודי, בניגוד לביטויים אנטי־ציוניים ולביקורת על ישראל. אני מעריכה שהקו האדום הזה תקף עדיין".
חשוב לציין שבין התגובות ברשת אפשר למצוא גם מעטים שסולדים מהטון האנטי־ישראלי השולט. בלטה במיוחד הבלוגרית דאליא זיאדה שיצאה נגד מי שמהללים את צלאח ושמחים על מות החיילים הישראליים, והסבירה שהדבר מזיק למצרים בשעה שהיא זקוקה לתמיכת ישראל בתחומי הטרור, הכלכלה ושיפור דימויה של מצרים בעולם.
שני פרצופים לסיסי
השאם פריד, כיום עובד תאגיד השידור בערבית המתגורר בישראל, גדל באלכסנדריה שבמצרים. בהיותו ילד נחשף לתרבות הישראלית דרך שידורי קול ישראל בשפה הערבית שהגיעו למצרים, ואלה עוררו אצלו סקרנות בעניין המדינה השכנה. לאחר מכן, כאשר היה עורך דין בעיר טאבה שליד הגבול עם ישראל, נהג לפקוד את העיר אילת, וביקוריו בעיר הובילו אותו עם הזמן להיכרות עם הציבור הישראלי וליצירת קשרים במדינה. לבסוף הציע לו מכר ערבי ישראלי לעבוד כעיתונאי בתחנת רדיו בשפה הערבית המשדרת מהעיר נצרת. הוא נשאר בנצרת והתחתן עם בת המקום. כיום הוא משמש כתב תאגיד השידור בשפה הערבית.
השאם הוא אחד מתוך קהילה של כ־3000 מצרים החיים בישראל, שרובם התאזרחו לאחר שנישאו למקומיים, וחבר באגודת המצרים בישראל. כמו כל אזרח מצרי ממוצע הושפע גם פריד בצעירותו מהתקשורת המצרית העוינת את ישראל. "כל המצרים דמיינו שישראל היא כולה טנקים וסכסוכים ברחוב", הוא מתאר. כשביקר לראשונה באילת, ההפתעה הייתה רבה: "הגעתי לישראל והופתעתי. זה היה מוזר. מדינה נקייה, רחובות יפים, רחבים. איפה היו הטנקים, המטוסים והדם ברחוב שאנחנו רואים בחדשות?"
פריד מבקש לפתוח את השיחה בתנחומים על הפיגוע. "תחילה, בשם אגודת המצרים בישראל, אני רוצה להביע ניחומים בפני הממשלה, עם ישראל והמשפחות השכולות שאיבדו את ילדיהן בפיגוע הטרור המתועב הזה. אנו מקווים כי זה לא יקרה שוב". בהקשר הזה יש לו ביקורת נוקבת נגד נשיא מצרים, עבד אל פתח א־סיסי. "כיצד יכול להיות שמצד אחד נראה שא־סיסי הוא תומך גדול בשלום ובנורמליזציה עם ישראל, הוא תמיד מראשוני המברכים על תהליכי נורמליזציה בין ישראל לכל מדינה אחרת, כמו שהיה עם האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ומצד שני התקשורת שלו מפיצה שיח של שנאה נגד ישראל?"
פריד ממשיך: "לכן אני מגנה את המשטר המצרי. התקשורת המצרית עד היום נוקטת שיח התקפי כלפי ישראל, כאילו שהדבר מעניק להם חן בתור פטריוטים וחזקים, אך ידוע לכול שלעולם לא תהיה מלחמה בין מצרים וישראל. בשום פנים ואופן לא נראות מלחמות באופק, מסיבה אחת – כי אין סיבה למלחמה. כל התביעות הטריטוריאליות של מצרים נענו בהחזרת סיני לשליטה מצרית, ואין למצרים טענה ממשית נגד ישראל". פריד מבקש לציין מניע אפשרי של המחבל מהפיגוע: "אני לא מצפה מהתקשורת המצרית לפאר את ישראל, אך אני מצפה מהם לפחות להיות ניטרליים. בתקשורת המצרית משתמשים בביטויים כמו הישות הציונית או מדינת הכיבוש. בשל שיח השנאה שהיא מפיצה נגד ישראל אני סבור שהתקשורת המצרית מעניקה מוטיבציה לאנשים טיפשים וחלשים לבצע פעולות כנגד ישראל".
ידוע הוא כי במצרים שייכים אמצעי התקשורת לשלטון ומשמשים שופרות שלו. בשל כך התמונה שמציג פריד מתיישבת עם הדואליות שהציגה ד"ר לביא ביחס לפער בין הדרך שבה מציגים השלטונות המצרים את הדברים לעם לבין שיתוף הפעולה שלהם בפועל עם ישראל. "אני בהחלט מופתע איך סיסי, שהתקשר לנחם את ראש הממשלה הישראלי בטלפון ושמשתף פעולה בתחום הביטחוני והמסחרי ובתחומים רבים אחרים, מאפשר לתקשורת המצרית להשתמש בשפה הזאת עד היום".
בסיום דבריו מעלה פריד טענה נוספת הנוגעת אליו אישית ומשקפת את הדואליות שבה נוקט המשטר המצרי ביחסו לישראל. "אנחנו בערך 3000 מצרים כאן בישראל, ויש לנו בעיה גדולה כבר עשרים שנים. כל מצרי שנוסע למולדתו כדי לבקר את משפחתו או לעניינים שונים אחרים, צריך לקבל ממצרים אישור חזרה לישראל. זמן ההמתנה לאישור הזה יכול להיות שלושה חודשים, ארבעה חודשים, שנה או שנתיים ואפילו שלוש שנים, וזה הרבה זמן. במצרים יש לנו משפחות, כסף, דירות, עסקים וזיכרונות ילדות. 90 אחוז מהמצרים בישראל הם אזרחים ישראלים שווי זכויות. כאשר מצרי מקבל אזרחות ישראלית, הממשלה המצרית שוללת את אזרחותו המצרית ואסור לו להיכנס למולדתו. יש לי ידיד שאימו נפטרה במצרים והוא לא היה יכול ללכת להלוויה, מכיוון שפחד שלא יוכל לחזור ולראות את ילדיו בארץ. אם יש שלום עם ישראל, למה המשטר המצרי פועל נגד המצרים בישראל כאילו הם שייכים לישות עוינת? התשובה לשאלות האלה צריכה לבוא ממצרים".
***