1. בלי להכליל, אם לשפוט ע"פ מה שמוצג בתקשורת, השיח בין חילונים ובין קבוצות דתיות שונות כולל צד אמוציונלי אחד שלפעמים נפלט לו אי הסימפטיה\השנאה בפומבי. מאידך, קשה מאוד למצוא דמות מהצד 'הדתי' שנפלט לה דיבור מלוכלך שמבייש אפילו לחשוב אותו.
מזה שנים שהצד הדתי נלעג, סופג, שותק, מוחה או מציע מיים קרים להירגעות, למי שמארגן לו הפגנה ליד הבית או בא לפנות אותו.
האמוציות כלפי דתיים לגווניהם - חוצות קהלים, אך ההגיון נעדר ממנה.
כלפי החרדים הצליחו 'למכור' בקלות לציבור שמדובר ב'שנאה עם סיבה', אך אז באה ההתנגדות לציבור הציוני-דתי והוכיחה שמלכתחילה אי הסימפטיה לציבורים דתיים נובעת מאמוציות - שגם אם קשה לדתי להבין אותן, מעניין לשער אותן.
לכל שומר מצוות מכל מגזר, מגיע, לכל הפחות, להירגע. רציונלית. מול מבט רושף שלא מוכן להכיל אותו, אך מצהיר באותו פה על שיוויון והכלה.
2. עשרות שנים של אי סימפטיה, בלשון המעטה, לכל דבר שמריח ממנו שמירת מצוות - עשו את שלהן.
להנחתי, האמוציונלים הם קבוצת מיעוט קטנה מאוד. חלקם אינם אשמים והם מציגים לראווה את כוחה של המדיה המסורתית: ובכן, חלש מאוד. עשרות שנות דה לגיטימציה היו אמורות לעשות דה לגיטימציה הרבה יותר אפקטיבית מקומץ פליטות פה קשות, בשוליים.
מדוע יש חילונים מהסוג הזה, שקשה להם - עד מאוד - להכיל דווקא דתיים?
כמדומני שלפעמים, התשובה לשאלת השאלות נמצאת מתחת לפנס שנמצא בארון החשוך.
המילה הפשוטה 'קנאה' יצאה מהשיח משום מה וחבל - כי שם טמונה הבנה פשוטה לגבי חלק גדול מהסיפור של דתיים, חילוניים ואמוציות שלא מגיעות לדציבלים דומים כשמדובר במיעוטים אחרים (ואף להיפך).
3. האדם, ביסודו, מחפש לעשות לעצמו טוב, נעים ואם אפשר גם אשכרה ליהנות. זאת התמה המרכזית של החיים.
במטבע העובר לסוחר הנוכחי: האדם מחפש להתרגש, במובן הרחב. לשם הוא מכוון.
לאורך ההיסטוריה, בני אדם היו מכוונים להקמת משפחה באהבה.
הם חיפשו ליהנות מהדבר המשמעותי והעצום בו מצאו סיפוק, משמעות והנאה עמוקה, למרות האתגרים.
בהקבלה למטבע העובר לסוחר הנוכחי: הדבר הזה ריגש אותם יותר מכל.
בטבעי, המאמץ היה שווה את זה לכל הדעות - ולכן קשה למצוא בעבר מי שבחר 'ליהנות מהחיים לבדו' או להגביל את כוח הולדתו כדי להשאיר זמן רב לפאנן. ככה זה כשיש לך תשובות רגשיות אותנטיות שמחוברות לטבע שלך ושל העולם כולו. זה עובד.
עם השנים והנגשת המידע הבידורי להמון, המושג 'אהבה' קומט, שובש, הפך לדימויים חבוטים - ועימו הגיע הניתוק מהטבע.
4. מקובל להמעיט בחשיבות העניין של 'חיבור לטבע', אך את התוצאות אנו רואים היטב בקשיים במערך הטבעי המחפש משפחה-אהבה.
הקשיים באים לידי ביטוי על כל צעד; החל מחינוך ילדים בשלבים שונים, רווקות צעירה ומאוחרת, שימור זוגיות טובה, התנגשויות בין מה שמרגיש לי ו'בא לי' (כי הוטמע בי ששם האושר והחופש) - לבין מה שיש לי ועוד.
העולם השתנה, אך במערך התשובות לשאלות כמו 'מה עושה לנו טוב באמת?' או בגרסה הנוכחית 'מה מרגש אותנו?' אפשר למצוא את אותן תשובות: משפחה, למרות האתגרים.
רעשי הסחת דעת עצומים משדרים לנו שזה לא נכון. שיש תחליפים טובים ל'כיף' הזה ושבכלל 'זה לא כיף'.
בני נוער שלא חוו הורות מימיהם סופגים בעיקר את מה שהם רואים בבית על מצע בדיחות סטנד-אפ פופולאריות על הורות מאתגרת וקשה.
הם הרבה פחות (בלשון המעטה) שומעים על רגעי האהבה, הרוך, הקסם, הנחת והסיפוק שקיימים בחיי משפחה שלא נמצאים בפרונט.
5. בפשטות ובלי להכליל, קו החיים 'החילוני למהדרין' מכוון מראש להמון דברים מעניינים בחיים ומבסס את עצמו על זרימת הנאות מגוונת; החל מדברים חומריים - ועד הנאה מאסתטיקה ודעת.
כיווני הדרך העולים מהתרבות החילונית, דרומה וצפונה (גם זו המוערכת) - עסוקים ברגשות אישיים, אך הרבה פחות פיזיים-טבעיים ומשום כך הרבה פחות 'מהנים'.
קו ההנאה הזה כמעט ולא מתמקד בהנאה הגדולה והפשוטה מכולן הכוללת רגשות טבעיים ועוצמתיים שעשויים לספק חיים הכוללים אהבה ומשפחה.
אי אפשר למדוד רגשות, אך כל אדם, בין חילוני ובין דתי - עשוי לשער מהו רגש טבעי בלתי תלוי הטמון במשפחה, אהבה ונתינה שאינה תלויה בדבר ומבוססת רגשות טבעיים - לעומת הנאה 'אישית', 'הגיונית', 'רגילה' - מדברים שנמצאים ליד ודורשים מטבע הדברים, הרבה פחות מאמץ.
זה לא סוד: אנשים רבים שמצאו אהבה והפכו להורים, מכל המגזרים והעמים, יכולים לספר על אושר הורי בעיניים נוצצות, רק שאף אחד לא שם כדי להדהד כיאות את רגשותיהם הבלתי מהונדסים.
6. בציבור הדתי וכמובן החרדי - החיים מכוונים עדיין היטב לדבר הגדול הנוכחי שהיה כאן משחר ההיסטוריה: אהבה ומשפחה.
כמובן שלפעמים דברים נתקעים בדרך והאתגרים קשים, אך עצם ההתכווננות החברתית לרגש הגדול יותר עלי אדמות הוא מושא לקנאה עבור כל מי שרואה היום באהבה עניין כמעט בלתי אפשרי ובגידול ילדים אתגר שכולל בעיקר קושי ע"ג קושי ומעט מאוד נחת, אם בכלל.
קנאה אינה בהכרח עניין רציונלי. אדם מקנא במה שאין לו גם אם הוא מבין למה אין לו את מה שאין לו.
גם כאן, אנו שומעים את קולות הקנאה עטופים בצלופן טיעונים הגיוניים וביטויים אפופים אי סימפטיה-שנאה.
ככה זה כשלילד הכי שקט בכיתה יש את הנעליים הכי יפות והוא מכוון תודעתית לרגש הכי קסום שאי אפשר להנדס ע"י ידי אדם.
משהו זז בך באי נוחות. אתה ממש רוצה גם. אבל בסיפור הזה, בשביל רגשות טבעיים ורכים - נדרשת עבודה קשה, ענווה ואמונה.
סוג של תהליך 'חזרה בתשובה' שאף הוא זכה - אפילו כביטוי - לדה לגיטימציה אדירה בחסות הזכות להתפאנן בחשיכה ולהתחבשש ברגשות אישיים, שלא מתקרבים לאלו שמספק פוטנציאל הטבע הפשוט והנתינה שבאה בעקבותיו.
הכותב הוא יוצר תוכן, במאי הסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ' ומייסד מיזם הלימודים 'מסדרונות לתעשייה'