מעצרו של שחר דביר זליגר קוצר ביום, וסוכם כי עד יום שלישי יש להגיש את כתב האישום נגדו, שאם לא כן הוא ישוחרר. בכך קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים באופן חלקי את הערעור שהגיש זליגר על המשך מעצרו.
היום יקיימו עצורי "המחתרת" "מסיבת שחרור" באולמי "היכל דוד" בשכונת רוממה בירושלים. בראיון לערוץ 7 אמר עו"ד נפתלי וירצברגר, פרקליטם של כמה מהמשוחררים, כי עתה, לאחר שמרבית ה"חשודים" שוחררו, ראוי שמערכת המשפט תערוך חשבון נפש נוקב.
לדבריו, מה שנותר מכל אותם "אישומים", שייחסו להם פגיעות בנפש וברכוש, הן עבירות של אחזקת אמל"ח באופן לא מורשה. הם שוחררו, הוא מוסיף, בעיקר מפני שהשב"כ השתכנע כי אין להם קשר לפגיעות בערבים. השב"כ, לדבריו, הורה באצבעו על המקום הלא נכון. מישהו בנה מודל סטריאוטיפי, ולפיו אנשים מסוג "נוער גבעות" עם "חזות" מסוימת ועם "דעות" מסוימות, "מתאימים" להיות מפגעים, אומר וירצברגר, ומוסיף כי הם עברו חקירה מאומצת וממושכת, תוך כדי פגיעה קשה בזכויותיהם. לבסוף הסתיים הכל בלא כלום, אמר. לדבריו, "לו היה בידי השב"כ 'קצה של חוט' כדי להגגיע באמצעותו אל ביסוס האשמותיהם הוא לא היה מאפשר לאנשים אלו להשתחרר".
לדבריו, את התדמית של "פרשה מאיימת" יצרו השב"כ והפרקליטות בהוצאת צו איסור פרסום גורף. הם עשו זאת כבר עם המעצר הראשון שביצעו, ובד בבד הם דאגו "לטפטף מידע " בסגנון של הדלפה "מפי מקורות בכירים" כאלו ואחרים. צירוף זה, אומר וירצברגר, של צו איסור פרסום והדלפות מכוונות, יצר תדמית שקרית של "פרשיה מאיימת", וזו גוועה בקול דממה דקה, כדבריו.
וירצבגר הוסיף כי הוא תומך בשתיקתם של הנחקרים. "אם לבנו של ראש הממשלה מותר לשתוק בריש גלי מדוע שחשוד אחר לא ינקוט עמדה זו?", שאל, והוסיף כי זכות השתיקה אינה זכות "ערטילאית לתפארת המליצה" אלא היא נקבעה כזכות יסוד בעולם המערבי.
עוד אמר וירצברגר כי בעצם הייתה הפרשה צריכה להרעיד את אמות הספים במדינת ישראל. לדבריו, אף על פי שבמהלך כמאה דיונים בערכאות השונות, החל מבית המשפט השלום ועד לעליון, נטען כי מרבית האנשים הם אנשים תמימי לב שהוציאו אותם מהמיטה באישון לילה, הוליכו אותם למרתפי השב"כ בלי שביב של זכויות, הניתנות לפושע הכי נאלח, ואף על פי שהחשדות נשענו על בסיס "רדוד ומימי", כלשונו, "לא היה שופט אחד שיתייצב להגן על זכותו של חשוד". לא היה שופט אחד שיעמוד על זכותם להיפגש עם עורך דין, שיבדוק את הצורך בהארכת המעצר וימחה על האופן שבו הם נחקרו. לו הגנו בתי המשפט על זכויותיהם של החשודים לא היו השופטים מסתפקים ב"כמה הבעות של אי נחת" אלא היו צריכים לדחות על הסף את בקשות המשטרה והשב"כ להארכת המעצר.
על פי הערכתו של וירצברגר, לפרשה זו חברו שני רכיבים: ייאושה של מערכת שבכל מחיר ביקשה למצוא אשמים, ותדמיתם של ה"חשודים", חובשי כיפות הצמר הגדולות ועוטי הטליתות. הם נדמו כאזרחים שאינם מתאימים למודל של "המקובל והיפה". לפיכך בית המשפט היה מוכן להורות יותר בקלות על הארכת מעצר, והוא לחץ פחות, חקר פחות ולא הקפיד לשמור על זכויות החשוד, כפי שהיה צריך לעשות.
וירצברגר הוסיף כי לאחר שחרורם, כשהתברר שלא היה להם קשר עם מחתרות, עם פיגועים ועם שאר דברים נוראים כאלו, ראוי שמערכת המשפט תערוך לעצמה את חשבון הנפש: כיצד היא אפשרה במשך חודש ימים לחקור אותם חקירות קשות, וכיצד היא אפשרה לשלול את זכויותיהם. "כיצד אפשרה לגזול חודש מחייהם, וכל זאת מבלי שמישהו יצטרך לתת על כך את הדין". (ש.ל.)
היום יקיימו עצורי "המחתרת" "מסיבת שחרור" באולמי "היכל דוד" בשכונת רוממה בירושלים. בראיון לערוץ 7 אמר עו"ד נפתלי וירצברגר, פרקליטם של כמה מהמשוחררים, כי עתה, לאחר שמרבית ה"חשודים" שוחררו, ראוי שמערכת המשפט תערוך חשבון נפש נוקב.
לדבריו, מה שנותר מכל אותם "אישומים", שייחסו להם פגיעות בנפש וברכוש, הן עבירות של אחזקת אמל"ח באופן לא מורשה. הם שוחררו, הוא מוסיף, בעיקר מפני שהשב"כ השתכנע כי אין להם קשר לפגיעות בערבים. השב"כ, לדבריו, הורה באצבעו על המקום הלא נכון. מישהו בנה מודל סטריאוטיפי, ולפיו אנשים מסוג "נוער גבעות" עם "חזות" מסוימת ועם "דעות" מסוימות, "מתאימים" להיות מפגעים, אומר וירצברגר, ומוסיף כי הם עברו חקירה מאומצת וממושכת, תוך כדי פגיעה קשה בזכויותיהם. לבסוף הסתיים הכל בלא כלום, אמר. לדבריו, "לו היה בידי השב"כ 'קצה של חוט' כדי להגגיע באמצעותו אל ביסוס האשמותיהם הוא לא היה מאפשר לאנשים אלו להשתחרר".
לדבריו, את התדמית של "פרשה מאיימת" יצרו השב"כ והפרקליטות בהוצאת צו איסור פרסום גורף. הם עשו זאת כבר עם המעצר הראשון שביצעו, ובד בבד הם דאגו "לטפטף מידע " בסגנון של הדלפה "מפי מקורות בכירים" כאלו ואחרים. צירוף זה, אומר וירצברגר, של צו איסור פרסום והדלפות מכוונות, יצר תדמית שקרית של "פרשיה מאיימת", וזו גוועה בקול דממה דקה, כדבריו.
וירצבגר הוסיף כי הוא תומך בשתיקתם של הנחקרים. "אם לבנו של ראש הממשלה מותר לשתוק בריש גלי מדוע שחשוד אחר לא ינקוט עמדה זו?", שאל, והוסיף כי זכות השתיקה אינה זכות "ערטילאית לתפארת המליצה" אלא היא נקבעה כזכות יסוד בעולם המערבי.
עוד אמר וירצברגר כי בעצם הייתה הפרשה צריכה להרעיד את אמות הספים במדינת ישראל. לדבריו, אף על פי שבמהלך כמאה דיונים בערכאות השונות, החל מבית המשפט השלום ועד לעליון, נטען כי מרבית האנשים הם אנשים תמימי לב שהוציאו אותם מהמיטה באישון לילה, הוליכו אותם למרתפי השב"כ בלי שביב של זכויות, הניתנות לפושע הכי נאלח, ואף על פי שהחשדות נשענו על בסיס "רדוד ומימי", כלשונו, "לא היה שופט אחד שיתייצב להגן על זכותו של חשוד". לא היה שופט אחד שיעמוד על זכותם להיפגש עם עורך דין, שיבדוק את הצורך בהארכת המעצר וימחה על האופן שבו הם נחקרו. לו הגנו בתי המשפט על זכויותיהם של החשודים לא היו השופטים מסתפקים ב"כמה הבעות של אי נחת" אלא היו צריכים לדחות על הסף את בקשות המשטרה והשב"כ להארכת המעצר.
על פי הערכתו של וירצברגר, לפרשה זו חברו שני רכיבים: ייאושה של מערכת שבכל מחיר ביקשה למצוא אשמים, ותדמיתם של ה"חשודים", חובשי כיפות הצמר הגדולות ועוטי הטליתות. הם נדמו כאזרחים שאינם מתאימים למודל של "המקובל והיפה". לפיכך בית המשפט היה מוכן להורות יותר בקלות על הארכת מעצר, והוא לחץ פחות, חקר פחות ולא הקפיד לשמור על זכויות החשוד, כפי שהיה צריך לעשות.
וירצברגר הוסיף כי לאחר שחרורם, כשהתברר שלא היה להם קשר עם מחתרות, עם פיגועים ועם שאר דברים נוראים כאלו, ראוי שמערכת המשפט תערוך לעצמה את חשבון הנפש: כיצד היא אפשרה במשך חודש ימים לחקור אותם חקירות קשות, וכיצד היא אפשרה לשלול את זכויותיהם. "כיצד אפשרה לגזול חודש מחייהם, וכל זאת מבלי שמישהו יצטרך לתת על כך את הדין". (ש.ל.)