מה חשבתי לעצמי

הבל

לפעמים מתנחלות בדעתי כל מיני מחשבות של הבל, כמו למשל המחשבה על המילה הזאת, הבל. על כך שאין צדק בעולם: איך דווקא הוא, שהיה הראשון שריבונו של עולם חפץ בו ובמנחתו והראשון להירצח בשל בחירת ה' בו, האיש הזה שלא עשה רע לאיש ואיבד את חייו במלחמת אחים שבכלל לא השתתף בה, איך דווקא על שמו נקראים כל הבלי העולם. הכול הבל הבלים וגם המחשבה הזאת היא הבל, כמובן. ואפשר להתנחם בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אבל זו נחמה פורתא, תראו לי אדם אחד שיקרא לתינוק שלו הבל. ומכיוון שאין לי לאן להוליך את מחשבות ההבל הללו, אני מניח אותן כאן.

אשמה

בתוך תרבות הפוליטיקלי־קורקט נולדו הגדרות חדשות. אין יותר דבר כזה "אוכלוסיות חלשות", בטח לא "אוכלוסיות נחשלות", יש לומר "אוכלוסיות מוחלשות". הן תמיד מוחלשות הרי, מישהו דאג להחליש אותן. מנגד, אסור כבר להגיד "ניצול שואה", הרי אף אחד לא הציל אותו. יש לומר "שורד שואה", כי הוא שרד אותה בעצמו. וזה מעניין, כי זה אומר שעל פי התפיסה הזאת הצרות שלנו – אוכלוסיות מוחלשות למשל – הן תמיד באשמת מישהו אחר, אבל ההישגים שלנו – להיות שורד למשל – הם תמיד שלנו. האומנם?!

שולחן לארבעה

יש שאלה חודרנית, צמד מילים פוגעני, שהפוליטיקלי־קורקט עוד לא איתר. זה נאמר במסעדות ובבתי קפה, בהיסח הדעת, כאילו כלום: "אתה לבד?"

אז מילא אם אתה נשוי והגעת לבית הקפה לפני אשתך, או אם הקדמת את שותפתך לדייט – אין שום בעיה. כך גם כשיש לך משפחה ענפה, אבל ברחת כדי לנשום קצת מחשבות עם עצמך על כוס קפה, לכתוב או לעבוד. במקרה הזה אתה אפילו שמח להכריז: "לבד, לבד", סוף סוף לבד, סוף סוף קצת שקט. אבל מה קורה אם אתה באמת לבד? מה אם הדייטים עד היום לא צלחו ומי יודע בן כמה אתה, ומה אם אשתך האהובה הלכה מן העולם או סתם כך הלכה ממך – מה אז? צמד המילים הזה מניח את האמת הערומה והדוקרת הזאת ככה בפרצוף: "אתה לבד?"

"כן, אני לבד".

ואתה מצפה שהמלצרית תגלה הבנה, זה הרי רגיש הסיפור הזה של הלבד. והנה אחרי ששאלה ככה ישירות בלי לרכך, הרשתה לעצמה, ואחרי שאתה מצאת אומץ לענות לה שלא כהרגלך, בלי לגמגם, בלי לתרץ ש"רק בינתיים" ו"עוד מעט כבר לא" ו"זה זמני". אמרת את האמת כמות שהיא: "אני לבד" כי זו האמת עכשיו ומה עוזר שעוד מעט ומי הבטיח לך שזה זמני? אף אחד. ועכשיו, אחרי שככה היית גלוי איתה, הרי מוטל עליה להביע איזו הבנה או הקשבה או שאלה: "כמה זמן אתה ככה?" או "איך אתה עם זה?". אבל היא רק מלצרית, והיא מתנצלת בנימוס ואומרת: "אז תעבור לשם בבקשה. כאן זה שולחן לארבעה".

על הסכין

הקיץ הגיע ואיתו עונת האבטיחים, וחשוב מזה - עונתם היפה של הדופקים על האבטיחים, אלה שיודעים לבחור. חסד עשה להם הקב"ה וחנן אותם ביכולת לשמוע את צליל האבטיח הבשל, משהו בין עמום לחלול. אי אפשר ללמוד את זה, אי אפשר ללמד את זה, או שאלוקים נגע בך או שלא. זה קצת כמו לדעת לשרוק, לנפח בלון במסטיק, לגלגל את הלשון או להחליק על גלגיליות. יש כאלה שכן ויש כאלה שלא.

אבל הנה הפרדוקס, ואשמח שמישהו יפתור לי אותו, הוא מדיר שינה מעיניי: מכָל ענק של אבטיחים מוצב בסופר ביום חמישי. קניות לשבת, אתה עומד נבוך מול ערמת האבטיחים. כולם מתהדרים בעגלגלות ירוקה עם פסים עדינים, אבל אתה כבר לא ילד, אתה יודע שלא הקנקן, אתה יודע שהסתננו לכאן כמה שאין תוכם כברם. אבל אתה מאלה שאין להם את זה. בבחירת בת זוג היית בסדר, כאן זה נגמר. ובת הזוג לידך אבל גם לה אין את זה, היא לא מהדופקים על האבטיחים.

אתם פונים לאחראי על הפירות והירקות: "יש מצב שאתה עוזר לנו עם אבטיח?" בטח יש מצב, שלוש עונות הוא חיכה לעונה הזאת. והנה מתחיל הטקס: דפיקה על אבטיח. צליל. החזרה למקום. אבטיח שני. הכאה. צליל. החזרה למקום. השלישי הוא הנכון. בדקתי את זה, בכל הסופרים בעולם, השלישי הוא הנכון. לפעמים הרביעי. אף פעם לא הראשון. הוא מגיש לך אותו. "פצצה", הוא מחמיא לו, ואתה אומר: "בטוח טוב?", "נו, מה? פעם אכזבתי אותך?" האמת שלא, פעם ראשונה שאתה עושה כאן קניות. אתה מניח בעגלה וממשיך, יש קניות לעשות.

עכשיו, הנה כמה מחשבות של הבל. המומחה של האבטיחים דפק על שני אבטיחים ולא נתן אותם, כלומר על פי הצליל הם אינם טובים, ובכל זאת הוא לא הניח אותם בצד, באיזו ערמה של אבטיחים פגומים, הוא החזיר אותם לערמה הכללית. מוזר.

מה שעוד יותר מוזר זה שעד השבוע הבא תיגמר באורח פלא הערמה המקורית, כלומר כל האבטיחים יימכרו. על כולם ידפוק אותו מומחה לאבטיחים, ובסוף כולם יימצאו מצוינים. את כולם יגיש בליווי המילה "פצצה". יכול להיות שהצליל משתנה במהלך השבוע? או השמיעה? אני כבר מדמיין איך אחרי שלושים שנות עבודה בדוכן האבטיחים, במסיבת הפרישה לפנסיה, מתוודה 'המומחה לענייני' בפני הצוות שהקפיד לעבוד כל השנים עם מוזיקה באוזניות ואומר כי זו לא השמיעה, זה הביטחון. ומי יודע, אולי במודעת הדרושים לעובד שיחליף אותו יכתבו: "חירש – יתרון".

ואולי זה הסיפור של כולנו בקליפת אבטיח, ההמון הנבער, שחייב מישהו לסמוך עליו בעיניים עצומות, איזה מומחה שייתן מכה קלה בידו ויכריז "מצוין". אולי צריך איזה מומחה כזה בכל תחום, עם שמיעה אבסולוטית, שיחליט בשבילנו הכול, רק נאמין לו ודי.

ואגב, עם מלונים יש טריק אחר. שם לא מכים, שם מריחים בקצה, ועל פי הריח אפשר לדעת בדיוק מה ייצא. אוקטבת הריח המתוקה שממוקמת בדיוק בין רקוב לבוסר. תודה לה' אני מצליח לזהות אותה במדויק. יכול לבחור לכם. סמכו עליי.

ברכת המזון

הנה שיחה מתוקה ששמעתי באיזו מאפייה בירושלים:

"תגיד, זה המוציא או מזונות?"

"זה המוציא. השני מזונות".

"מעולה, אז תן לי שלוש חתיכות".

"מהמזונות, כן?"

"חלילה, מהמוציא. מה, אני השתגעתי להפסיד נטילה וברכת מזון?"

לתגובות: [email protected]

***