משה הררי, בוגר מחזור ל"ב במדרשית נעם בפרדס חנה, סיפר בשיחה עם ערוץ 7 מדוע הוא מתנגד לסרט הדוקומנטרי שיצא על הישיבה התיכונית שבה למד, הפספוס הגדול, לדעתו, של היוצרים והמשמעות שהייתה לרב יגל זצ"ל על התלמידים, אשר ממשיכים להיפגש גם לאחר 42 שנים.
מה ראית בסרט שכל כך התנגדת אליו?
"ראשית אומר כי אני לא מתבייש בהיותי מדרשיסט. אני לא נגד. ניסו לבנות תילי תילים של מגדלים פורחים באוויר. אני רק חושב שחוץ מתשלום של מס שפתיים ל-65 שנות פעילות מבורכת ומדהימה למקום הזה, ופרט לאזכור זניח לדמות כל כך גדולה כמו הרב יגל, כל העסק התרכז בחמש/שש השנים האחרונות, ומזה ניסו להשליך על כל מה שהיה 60 שנה קודם לכן".
אתה חושב שפספסו פה את הדמות של הרב יגל? הוא דווקא מצטיייר בסרט כאישיות מורכבת ומשמעותית מאוד.
"הסיפור המרכזי קורה ברגע שהרב יגל ירד מעל הבימה. כשהוא כבר לא במדרשיה והחינוך עובר לידיים אחרות וניהול אחר. ברב יגל היתה קצת אנרכיה, הוא אהב את התסיסה, החיות והגיבוש. הגבולות שלו היו מההתחלה מאוד רחבים. הרב יגל איפשר הרבה מהדברים שקרו כי הוא האמין בזה לכתחילה ולא בדיעבד".
איפה לדעתך נעשה עוד עוול במסגרת הסרט?
"נושא הפגיעות המיניות. כמובן שאסור שזה יהיה, ואם זה היה זה מאד מקומם ושובר את הלב, אבל במקום של 5,000 בוגרים, באים ׳ומגרדים׳ בודדים שזה קרה להם. יותר מזה, אם היה ידוע הסיפור הזה, כפי שסיפר האדם שנחשף בסרט, הדמות הפוגעת היתה מוקאת ישירות מהמקום, על ידי התלמידים עצמם ולא היתה שורדת אפילו דקה. אני חלילה לא מזלזל באותו אדם שחווה את הפגיעה, אבל לבוא ולהגיד שזו הייתה תופעה רווחת - ממש לא נכון".
אתה מדבר על הצבת גבולות. תוכל לתת דוגמה כזו?
"הגבולות שלנו היו גבולות. מנהל התיכון בזמנו היה גדליה שפירא, קראנו לו 'גדיל'. מספיק שהייתה השתובבות קצרה ומישהו היה צועק 'גדיל בא', ישר היינו מתיישרים. נכון שפה ושם היו השתובבויות והיו דברים שקצת חרגו מהטעם הטוב. אבל הייתה משמעת ויותר מכך, הייתה משמעות. לכן אני חושב שהסרט הזה מציג תפיסה מעוותת. יכול להיות שמה שטל בכר חווה בשנים האחרונות הוא כזה, אך זה למעשה רגעי ונקודתי, בטל ב-60 שנה".
בסרט מופיעות דמויות מהציבוריות הישראלית שמסבירות ומדגימות את הזיכרון שלהם מהמדרשיה. איך הוא חקוק אצלך?
"מה שאני הנחלתי לילדים שלי זה שזכיתי ללמוד במקום מופלא וייחודי. זכיתי ללמוד במקום שבו גם אחרי 42 שנה כשעושים פגישת מחזור, צריך לראות את הקשרים שנשארו בין האנשים. הגיעו לפגישה 80 איש מתוך מחזור של 110. אנשים הגיעו במיוחד מחוץ לארץ, וגם מי שלא הגיע דרש שיהיה שידור בזום. תראה לי עוד מקום שזה ככה".
"אילו רק היה ניתן, הייתי חוזר למדרשיה לעוד ארבע שנים. אני גאה להגיד שלמדתי שם, למרות הסרט. אגב לא רק בזכות החברים שלי משם. גם במהלך השנים כשהייתי רואה את הרב יגל בחתונות, ישר הייתי ניגש ומחבק אותו. עם הזמן והשנים מבינים את העוצמות שלו ואת החותם שהוא השאיר. לכן, לדעתי חשוב לספר את הסיפור הנכון ולשים את הדברים במסגור הנכון, כי מה שהוצג במסגרת הסרט של יאיר אגמון וטל בכר לטעמי די חטא לאמת".