דמיינו מדינה שבה רק לאנשים התומכים במפלגות הקואליציה יש, מעשית, איזשהו סיכוי להתקבל לעבודה בשירות הציבורי (המהווה, ככלל, יש לזכור, אחד המעסיקים הגדולים במשק).
כמובן שאלו התומכים במפלגה האידאולוגית ביותר מבין מפלגות האופוזיציה הכי סובלים מהמצב. זאת עד כדי כך שפרופסור בעל שם מתקשה למצוא עבודה אפילו כמורה בבית-ספר, רק בגלל שהוא אחד מההוגים הרעיוניים של אותה מפלגה.
כמעט מיותר לציין שבמדינה זו, לתפקידים בכירים בשירות הציבורי, אנשים, בפועל, ממונים לא לפי כישוריהם, אלא לפי קשריהם. כך, למשל, במקרה של בנו של ראש הממשלה. הבן מחליט להצטרף למשטרה, ומרגע שהוא נהיה שוטר, באופן מפתיע, הוא מקודם שוב ושוב בסולם הדרגות, בקצב מסחרר, עד למינויו, תוך מספר שנים יחסית קצר, לתפקיד סגן-המפכ"ל.
כל זאת למרות (ויש שיגידו בגלל) שהבן עוסק בפעילות פוליטית לטובת אביו לאורך כל תקופת שירותו כשוטר. יתירה מכך, כל זאת, למרות שאותו הבן, בזמן היותו קצין בכיר במשטרה, מקיים קשרים הדוקים עם גורמים החשודים בפלילים.
הסיבה שסיפרתי לכם את הסיפור הזה היא הניסיון המחודש שנעשה כעת לבטל את עילת הסבירות. לטענת תומכי "הרפורמה", עילת הסבירות, כעילת ביקורת שיפוטית עצמאית, נוצרה במשפט הישראלי על-ידי אהרון ברק, ב-1980 ומאז היא משמשת את השופטים בישראל כדי לפעול במידה של אקטיביזם שאין לה אח ורע. הצרה היא שמעט מאוד נכון בתיאור ההיסטורי הזה.
עילת הסבירות, כלל אינה המצאה הישראלית, ונעשה בה שימוש בשלל מדינות דמוקרטיות, מזה שנים רבות. האלמנט הכמעט יחיד שנכון בתיאור האמור הוא שאכן, משנות ה-80 (או, ליתר דיוק החל מפסיקת שמגר ב-בג"ץ דקה ב-1976), באמת התרחשו שינויים מסוימים באופן השימוש בעילת הסבירות בישראל; שינויים שבאו לכדי ביטוי בעליה מסוימת במידת האקטיביזם השיפוטי.
אם כי, והאמת צריכה כאן להיאמר, עליה זו היא בעוצמה חלשה בהרבה משתומכי הרפורמה מתארים. יתירה מכך, מרבית מידת ההתגברות פשוט משקפת מגמה עולמית כללית, בקרב המדינות הדמוקרטיות, של התגברות ההגנה השיפוטית על האזרח. משמע, בניגוד לנטען, יש לה הרבה אחים ורעים בעולם.
בסופו של יום, התחום המרכזי, והכמעט יחיד, שבו אופן יישום עילת הסבירות על-ידי בג"ץ משלהי שנות ה-70 ואילך, הינו הרבה יותר אקטיביסטי, בהשוואה למדינות אחרות בעולם, הוא תחום הביקורת השיפוטית על מינויים לשירות הציבורי. אבל לכך יש סיבה טובה - הנעוצה בהיסטוריה הישראלית. זוכרים את הסיפור שהובא בראשית הטור.
הרי שסיפור זה אינו תיאור דיסטופי של מדינת-ישראל כפי שהיא תראה היה ורוטמן ושות' יצליחו לממש את שאיפתם; אם כי הוא, ללא כל ספק, יכול בקלות לשמש ככזה. מדובר בסיפור אמיתי. זהו סיפורה של מדינת-ישראל בתקופת שלטון מפא"י.
באותה התקופה, רק מי שהיה שייך למחנה הפוליטי הנכון ("החזיק כרטיס אדום" של חברות בהסתדרות) היה מסוגל לקבל עבודה במדינה; ואנשי חירות – כדוגמת, אביו של נתניהו, או הורי אימו של יריב לוין – סבלו מהמצב הזה במיוחד. או, בניסוח של אז, הם "נענשו על ה-ח' הקדמון" - במובן של חטאו בכך ששמו בקלפי פתק עם האות ח' של תנועת "חירות". האדם אליו התייחסתי שהתקשה למצוא עבודה אפילו כמורה, למרות היותו פרופסור בעל-השם, היה כמובן ישראל אלדד.
באופן דומה, הדוגמא שנתתי, בדבר בנו של ראש הממשלה, לא התכוונה להתנבא בנוגע לעתיד התעסוקתי של יאיר הבן של נתניהו, אלא התייחסה לעמוס הבן של בן-גוריון. עמוס בן-גוריון, אכן קודם בסולם הדרגות, במשטרה, במהירות מסחררת; בגיל 38 הוא כבר מונה לניצב, וכן הוא גם הספיק להיות סגן-המפכ"ל למרות שכל תקופת שירותו במשטרה הסתכמה ב-15 שנה בלבד.
כל זאת קרה, בזמן שעמוס המשיך לפעול פוליטית לטובת אביו, לרבות בהיותו קצין בכיר. יתירה מכך, כל זאת קרה, למרות, שבעודו שוטר בכיר, עמוס בן-גוריון נכנס, כעיסוק צד, לשותפות עם אנשים שהיו חשודים בפלילים (בדגש, על שייקה ירקוני, בעלה של הזמרת יפה ירקוני).
מעניין לציין שבחזית המאבק כנגד ההתנהלות הבלתי-תקינה בעליל הזו ניצבה "שורת המתנדבים". ארגון שהיה מעין התנועה לאיכות השלטון של אז, ואשר בראשו עמד אליקים העצני; מי שלימים יהיה מבכירי מנהיגי המתנחלים. אין זה מפתיע, ולא רק כיוון שאנשי ימין סבלו במיוחד מהשחיטות המפא"יניקית, אלא גם (ובכך יש להודות) מכיוון שמבחינה היסטורית היה זה דווקא הימין האידאולוגי שנשא את דגל שלטון החוק בישראל (אם במקרה תהיתם מדוע כל-כך קל למתנגדי ההפיכה המשטרית למצוא תימוכין לטענותיהם בכתבי בגין, וז'בוטינסקי, הרי לכם הסיבה).
במילים אחרות, לאקטיביזם הייחודי לישראל, הקיים בהקשר של ביקורת שיפוטית על מינויים לשירות הציבורי, ישנה סיבה טובה: הטראומה משלטון מפא"י.
השופטים שקידמו את המגמה המשפטית הזו החל מתקופת החלשות מפא"י ואילך – ובראשם, שמגר, זמיר, וכן גם ברק – היו אנשים שחזו בכל הגועל הזה מקרוב, ולכן פעלו כפי שפעלו כדי למנוע הישנותו. בזמנו, כאמור, מי שסבלו במיוחד מהמצב היו אנשי ימין (ע"ע ישראל אלדד), וכאלו היו גם האנשים שניצבו בחזית המאבק נגדו (ע"ע אליקים העצני).
מדוע, אם כך, ביבי, לוין ושות' רוצים להחזיר אותנו שוב, לעוד עידן נורא שכזה? האם הם שכחו את תורתם מבית? יתירה מכך, האם ביבי שכח את הסבל שנכפה על אביו, או לוין את זה שחוו סבותיו? מדוע, אני באמת מתקשה להבין, מתעקשים כל-כך צאצאי הקורבנות הללו להפוך עתה למקרבנים? אמר הילל הזקן: ”דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור“.
הכותב הוא דוקטור למשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים, וחבר בפורום המרצות והמרצים למשפטים למען דמוקרטיה.