היא ישבה מולי בקומה ה-30 בגורד שחקים יוקרתי בדובאי, דיברנו קצת, ופתאום הבנתי מה הסכנה האמיתית לדמוקרטיות בעולם. "טוב לי", היא אמרה. "טוב לי ורגוע לי לקום בבוקר ולשמוע חדשות טובות".
היא ישראלית ברילוקיישן. היא חיה יותר משנה במדינה לא דמוקרטית. אבל מבחינתה, היא חיה יותר משנה במדינה שבה החדשות לא פוגעות בבריאותה.
"שומעים פה כל היום על דברים טובים במדינה, בכלכלה, בביטחון, הכול באיזי". שאלתי אותה אם היא זוכרת לפעמים שזו מדינה שמפרה זכויות אדם, שמתנהלת על פי שלטון איסלמי, שאין בה חופש עיתונות, שאי אפשר להקים בה מפלגה או לבקר את השלטון. שהיא לא יכולה להעלות בה פוסט זועם נגד הרשויות, אם מתחשק לה.
"אני זוכרת את זה איפשהו בחלק האחורי של המוח, אבל ביום יום אני פשוט נושמת", היא אמרה, ולקחה נשימה עמוקה, כשמגדל הבורג' חליפה מציץ מהחלון שמאחוריה.
פגשתי השבוע בסיבוב ההרצאות באמירויות עוד שניים כאלה, אחד מלונדון ואחד מניו יורק. יש משפט שאומר שבחדשות בכל ערב בשמונה אומרים "ערב טוב" ואז מוכיחים לנו במשך שעה למה זה לא נכון. זו לא בדיחה. דווקא במקום שבו מגבילים חירות, הם מרגישים חירות מהכאוס הבלתי פוסק, מהפסימיות התמידית.
זה דבר שצריך לתת עליו את הדעת. לא דובאי מטרידה אותי אחרי השבוע הביקור הזה, אלא ישראל, וגם לונדון וניו יורק. אם הדמוקרטיה תפסיק לספר סיפור של תקווה ואחדות ומשמעות, היא לא תשרוד. אם מרוב חופש ביטוי ישמעו רק רעש מחריש אוזניים, אנשים ירצו לברוח לשקט, לא משנה מה המחיר.
נדמה לנו בתקשורת שבביקורת הבלתי פוסקת על המציאות אנחנו כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל אף אחד לא רוצה לחיות עם כלב שרק נובח ונושך כל היום. זו לא דמוקרטיה מתגוננת, זו דמוקרטיה מתאבדת. הרי יש גם כל כך הרבה טוב שקורה, כל כך הרבה בנייה ועשייה והתקדמות, בכל מדד, בכל מקום.
זה לא קשור לממשלה כזו או אחרת, זו הגישה. חמש מערכות בחירות בשלוש שנים הן דוגמה אחת, שלושה ראשי ממשלה שהתחלפו בשלושה חודשים בלונדון הם עוד דוגמה. זה לא הקצב, זה הווליום.
בנאום ב-2011, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר איבחן בכנות את לב הבעיה בתקשורת: "דברים, בני אדם, נושאים, סיפורים – הכול בשחור-לבן. הצבעים האפורים של החיים נעלמו. הרי חלק מהדברים רעים, חלקם טובים, חלקם מצליחים, חלקם נכשלים. אבל היום יש רק ניצחון או אסון. כל בעיה היא משבר, כל עיכוב הוא סחבת, כל ביקורת היא התקפה פראית. אני מאמין שהיחסים בין החיים הציבוריים לבין התקשורת ניזוקו באופן שמחייב תיקון. הנזק הזה פוגם בביטחון העצמי של המדינה, מערער את הערכתה העצמית ואת מוסדותיה – ויותר מכל פוגע ביכולתנו לקבל את ההחלטות הנכונות ברוח הנכונה עבור עתידנו".
הוא צדק, והוא דיבר לפני עידן הטוויטר והטיקטוק. לא צריך לצנזר ולשקר, לא צריך להיות שופרות של אף אחד, לא צריך לחיות בלה-לה לנד לציבור רק תותים. אבל אם עוברים כל הזמן מסערה לשערורייה, אם משדרים שהכול קורס ושוכחים שיש גם אופטימיות וחזון ועשייה, אנשים יעדיפו לשמוע שהשליט מוחמד בן ראשד יצא לשחק טניס. וניצח.