כשחושבים על זמר ישראלי לרבים מאיתנו צפים מיד שמות כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל ושלמה ארצי, אבל האם אכן מדובר ביוצרים שפיתחו סגנון חדש, עצמאי וישראלי? האם היצירה שלהם לא מושפעת ממה שקורה מעבר לים?
ד"ר אלון שב, מהחוג למוסיקה באוניברסיטת חיפה ופרופ' ערן שלו מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, חקרו את הסוגיה ופרסמו בגיליון האחרון של קריאות ישראליות של האוניברסיטה הפתוחה מאמר שיתכן ומנתץ כמה פרות מוסיקאליות קדושות. ד"ר אלון שב מספר על עיקרי המחקר בראיון לערוץ 7.
ד"ר שב מציין כי בתקופה בה יצרו שלמה ארצי ושלום חנוך את הרוק הישראלי, בשנות השבעים, לא היה לאיש ספק בכך שהם מושפעים מהמתרחש בחו"ל. "הייתה אספקה שוטפת של תקליטים והיה ברור שהם מחקים רעיונות וסגנון מסוים, אבל אף פעם לא פרטו את זה אחד לאחד ולא ציינו איפה נעשה חיקוי כזה או אחר של משהו והיכן החיקוי הצליח". במחקרם של ד"ר שב ופרופ' שלו נעשתה הבדיקה של הדברים, כולל עד כמה החיקוי היה מוצלח.
"אנחנו בעיקר מנסים לסמן קו שממנו אפשר להגדיר זמר יוצר ישראלי. בארה"ב אפשר למצוא את הקו הזה בתחילת שנות השישים. בישראל יש כמה קנדידטים כאלה לגבי מי היה הזמר היוצר הישראלי הראשון אבל אין ספק ששלום חנוך ושלמה וארצי קבעו את חוקי המשחק לגבי איך מתנהל זמר יוצר בישראל. המחקר שלנו שם זכוכית מגדלת על כמה מהיצירות הראשונות של השניים האלה כדי לבחון את פועלם מול התרחשויות פוליטיות בישראל ובעיקר ארה"ב. למשל איך זמרים יוצרים הגיבו לעולם הפוליטי שסביבם ואיך הם תרגמו את הדבר הזה לישראלית".
האם המשמעות היא שבראש ובראשונה צריכים אמנים שכאלה להגדיר לעצמם שמה שקורה בארה"ב הוא מה שקורה בקטן גם בישראל, כלומר שאם ארה"ב מתמודדת בויטנאם, גם לישראל צריכה להיות ויטנאם משלה, ובהתאם צריך להציג עמדה צודקת ומוסרית גם מול הויטנאם הישראלית?
"לא צריך את האמנים כדי שהשוואות כאלה יעוררו אמוציות", משיב ד"ר שב. "אני חושב שכשאמנים יוצרים היה חשוב להם למצוא את הטריגר הזה. פחות חשובה השאלה אם צודק להשוות בין ויטנאם שלהם לשלנו ובין משבר כלכלי בארה"ב למשבר דומה אצלנו, אבל כשיוצרים וכותבים חיפשו משהו מחאתי לכתוב עליו הם היו חייבים למצוא איזושהי מקבילה בתרבות הישראלית".
על עצם הבחירה בארצי ובחנוך למחקר ולא באמן כמו אריק איינשטיין הנחשב בעיני רבים למודל הישראלי במוסיקה הישראלית, מסביר ד"ר שב כי הבחירה בשניהם היא בשל היותם גם כותבים, גם מלחינים וגם מבצעים, כלומר אחראים לכל צדדיה של היצירה שלהם. "יש משהו בגיבור התרבות שאחראי במאה אחוז לכל צדדי היצירה. אריק איינשטיין הוא מיתולוגי אבל הוא "רק" כתב חלק מהטקסטים וזה לא איפשר לו להיכנס לפנתאון כדמות יוצרת כל". לזאת הוא מוסיף ומעיר כי "הגדולה של אינשטיין הייתה שהוא הצליח להניע אחרים בצורה שאף אחד לא עשה".
באשר לשלמה ארצי אנחנו מזכירים שבשנות היצירה שלו הוא לא היה כותב אלא ביצע שירי משוררים כמו נתן יונתן ואחרים, וד"ר שב מציין בתשובתו כי "הקריירה של שלמה ארצי בנויה בצורה קצת מוזרה". הוא מזכיר את דני סנדרסון שבאחרונה חגג חמישים שנה ו"מהרגע הראשון הוא היוצר הבלעדי של החומרים שלו". לעומתו שלמה ארצי שגם הוא חגג באחרונה חמישים שנות יצירה, היה בעשור הראשון "זמר של שירים שכתבו אחרים והקריירה היצירתית שלו קצרה מהקריירה שלו בכלל. מהאוסף המשולש שלו, שעיצב את התדמית שלו, נעלמו עשר השנים הראשונות של הקריירה, והוא התחיל מגבר הולך לאיבוד שהיה רק השישי או השביעי שלו".
על דבריו אלה שאלנו את ד"ר שב אם ניתן לאפיין את הבחירות שעשה שלמה ארצי מתוך שירי המשוררים ככזו שגם היא מושפעת ממה שהתרחש מעבר לים. על כך הוא אומר ששירת המשוררים העניקה למבצעים השלמה של חסר מסוים בשפה העברית. בעוד אמני הרוק של אותה תקופה בבריטניה השתמשו בשפה גבוהה ובלשון לירית, השפה היומיומית בישראל לא נתנה מענה של משלב גבוה עבור היוצרים, ואת זאת קיבלו האמנים בשירת המשוררים.
בדילוג אל יצירתו העצמאית של שלמה ארצי אנחנו מבקשים דוגמא להשפעה ברורה מהמציאות האמריקאית ושב מזכיר את המשפט 'ליד הבית שגרתי בו בתי חרושת נסגרים' שנכתב על רקע מציאות אמריקאית בשנות השמונים, מציאות בה אכן נסגרו מפעלים רבים, מה שלא קרה בישראל. שם, בארה"ב, סגירת המפעלים נכנסה ליצירה של ברוס ספרינגסטין וממנה זלגה ליצירה של שלמה ארצי. התייחסות למשבר הכלכלי בישראל הייתה גם אצל שלום חנוך ב'מחכים למשיח', אך זו נעשתה באופן ישראלי הרבה יותר מכפי שהיא באה לידי ביטוי אצל ארצי.
ד"ר שב מדגיש בדבריו כי לארצי וחנוך היה פרץ מקוריות יוצאים מגדר הרגיל, כהגדרתו, ו"העובדה שהם הושפעו ממוזיקה בריטית או אמריקאית לא שוללת מהם את כתר היצירתיות. הם היו מאוד מקוריים".
"הכתיבה האישית של שלמה ארצי זכתה לביקורת על כך שהיא אישית עד כדי חוסר הבנה של הטקסטים, אבל המשהו האישי הזה איפשר לו לשאול יותר בנדיבות רעיונות מעבר לים. אי אפשר להתווכח עם כנות הכאב האישי שהוא מתאר כשהוא מספר סיפור. אנחנו מכורים לרעיון ששירים אמורים לשקף מציאות שהכותב רואה מחוץ לחלון, אבל זה לא תמיד כך. הכותבים מספקים פריזמה והפריזמה של השניים הללו הייתה מאוד אמריקאית. שלום חנוך יוצר את 'מחכים למשיח' שהוא בעיניי מאוד ישראלי, אבל הוא מתאר את המציאות בקלישאות כמו-אמריקאיות בשירים אחרים כמו 'רק בן אדם' ובמחוות הבלוז שלו. הוא יוצר מיקס משכנע של תרבות מקומית ותרבות שממנה הוא מתרשם ומקבל השראה".
האם במחקרם של שב ושלו נמצא יוצר שניתן להגדיר אותו כישראלי מוחלט, ככל שהדברים ניתנים להגדרה? ד"ר שב משיב בשלילה ומציין כי גם מי שנחשב ליוצר ישראלי ביותר, מודל הקיבוץ, מאיר אריאל, גם הוא הושפע מאוד מבוב דילן. "כולם הושפעו בצורה כזו או אחרת".
ד"ר שב מדמה את התהליך שעבר על המוסיקה הישראלית לכביש העולה מהמיסיסיפי למינסוטה, "כמו שהמוסיקה השחורה ושורשי הבלוז השורשי של הדלתא טיפסו צפונה עם ההגירה הגולה אל המרכזיים העירוניים הגדולים, שיקגו והחוף המזרחי, גם אצלנו היה תהליך של מעבר מהאווירה הקיבוצית אל תל אביב. אמנם הדרך ממשמרות לתל אביב ביום ללא פקקים היא חצי שעה, אבל מנטאלית הקיבוץ סיפק פנטזיה של ישראליות שורשית כמו שהבלוז של הדלתא מהווה פנטזיה של אותנטיות".
ואולי טבעה של מדינה צעירה שהתנקזו אליה עולים מכל העולם הוא שלא תהיה בה אמנות מקורית משלה אלא רק שילובים וייבוא מבחוץ? על כך אומר ד"ר שב כי כלל לא בטוח שבמקומות האחרים יש יצירה מקורית של ממש, אם כי ניתן לראות בשילובים הישראליים שהולכים ומתפתחים עם השנים ובכך מתרחקים מהמקור, יצירה מקורית בפני עצמה. על עצמו הוא אומר בהקשר זה כי על אף שאין בשורשיו מזרחיות כלשהי, המזרחיות המוסיקאלית טבעית לו הרבה יותר מאשר להוריו.
"בשנים האחרונות נוח לי להסתכל על תופעות בארץ ולהגדיר אותן כישראליות אותנטיות, למרות שכשפותחים את מכסה המנוע רואים שזה יוצר בארה"ב וזה בשנסון הצרפתי וכו'. כשאני שומע את אהוד בנאי את 'אסדר לסעודתא', אני מצליח לדמיין שגם בילדותי שמעתי את השורות האלה".