זה נוער זה

שמיניות באוויר

כשאני מנסה לשחזר את ימי החופש הגדול שלי כילד וכנער אני נזכר בהרבה שעות בבריכה ולא מעט שעות בים שנגמרות בניסיון חסר סיכוי להוריד את הזפת מכף הרגל בעזרת גלגלת שלא ידעה את תפקידה. למזכרת הייתי לוקח מהים עיניים שורפות וערמות של חול זיפזיף שהיה מתפזר בבית כל הדרך למקלחת, ועוד מזכרת לטווח ארוך: עורף שורף ועור מתקלף. היו גם הרבה יותר מדי שעות רביצה מול הטלוויזיה. היה אז ערוץ אחד בלבד, ויחד עם כל ילדי המדינה חיפשנו עם מרקו את אמא שלו כל הקיץ, ובפרק האחרון היינו במסע של בני עקיבא ולכן נשארנו במתח – אם מצא או לא מצא – עד הקיץ הבא. מרוב שעות מול הטלוויזיה צפינו אפילו בחדשות בערבית, וחזרנו מילה במילה אחר הקריינית שמכריזה "סיידתי וסיידתי" ומפרטת את לו"ז התוכניות לאותו ערב. ידענו את כל תשדירי השירות בעל פה, והיינו מתחרים בינינו, הילדים, למי יש הורים טובים יותר. הקריטריון בתחרות היה באיזו שעה אתה חייב ללכת לישון ובאילו תוכניות של מבוגרים כבר מותר לך לצפות.

'שמיניות באוויר' הייתה התוכנית האהובה של הימים ההם, התוכנית שבה דליק ווליניץ אירח בני נוער יחד עם כלבו, טוליפ, ודיבר איתם על נושאים שונים. זו הייתה מדורת השבט, וכולנו ידענו להעריך את טוליפ המחונן שבכל פעם שנאמר לו "דבר טוליפ" היה נובח פעמיים, ומי יודע כמה חוכמה הייתה גנוזה בנביחות הללו. פעם אפילו הזמינו שני נציגים מהישיבה בכפר הרא"ה להשתתף בתוכנית שעסקה בגיוס תלמידי ישיבות. מדהים איך כלום לא משתנה במדינה הזאת. נשלחתי אני, תלמיד בשביעית, יחד עם תלמיד מהשמינית. הרב נריה עשה איתי שיחת תדרוך מקיפה ואימן אותי בתשובות קצרות ומדויקות כי בטלוויזיה אין זמן, ואפילו צייד אותי בחוברת שכתב בנושא. קראתי בה שוב ושוב, התכוננתי לכל סוגי השאלות והכנתי תשובה קצרה וחדה לכל שאלה. לא שבאמת ידעתי מה דעתי בסוגיית בני הישיבות, אבל סמכתי על הרב, כי מי יכול לוותר על ההזדמנות להופיע בשמיניות באוויר. בכניסה לחדר האיפור הודיעו לי שאין בי צורך כי כבר יש דתי אחד, זה מהשמינית, וארבעה חילונים, אז זה מספיק. חרדי אפילו לא חשבו להזמין. האיזון גם הוא לא השתנה הרבה במהלך השנים. הצטרפתי לקהל הקטן שצפה בתוכנית באולפן וכנראה החמצתי קריירה טלוויזיונית מזהירה.

בכל שנה היו מציידים אותנו בעבודות לא נגמרות בחשבון ובאנגלית כי זה מה שחשוב באמת, וכל החופש נע בין דחייה לדחייה עד שבימים האחרונים היה מרתון ריצוי הורים שהרס את כל הכיף של החופש. ומה מעבר לזה? איזו עשייה ערכית? באמת שאני לא זוכר. חופש, כיף, למה להיות כבדים?

ולמה אני נזכר בכל זה? כי בלי שהרגשנו צומח כאן, ממש בתוכנו, נוער מסוג אחר עם חופש אחר לגמרי. יש לו הרבה יותר מערוץ אחד והוא ממש לא צריך לעשות שמיניות באוויר כדי לשרוף את כל הזמן שלו בטיק טוק, באינסטגרם או בסדרות שאין להן סוף, אבל הנוער הזה קרוץ מחומר אחר. על לימוד התורה של הנוער כבר כתבתי כאן, אז הפעם מפעלי חסד, התיישבות וקייטנות לילדים עם צרכים מיוחדים. לשפשף את העיניים ובאמת לא להאמין.

גדולים מהחיים

כולנו מכירים את זה. ההורים מתלוננים על החופש הגדול, כי אם אתה לא גננת ולא מורה צריך למצוא סידור לילדים ולהעסיק אותם, ועוד מעט יתמלא כל הבית ב"משעמם לי" המפורסם, וכמה אפשר. עכשיו, בואו נקשיב רגע למנגינה של הורים מאוד מסוימים, לשמחתנו רובנו לא מכירים אותה אבל כדאי שנהיה ערים לה. מדובר בהורים לילדים עם צרכים מיוחדים בקשת רחבה של התמודדויות. זה כבר לא רק איך להעסיק ילד משועמם, לפעמים זה סיפור של השגחה צמודה במשך עשרים וארבע שעות, שאי אפשר לנפוש ואי אפשר לצאת קצת כי צריך להיות שם ולדאוג כל רגע ולטפל ולהאכיל ולחתל, והילד כבר מזמן עבר את הגיל של חיתולים לילדים רגילים. אבל הוא לא רגיל. ובזמן שכל ההורים של ילדי ה"משעמם לי" יכולים לצאת איתם לים או לטיול או סתם לקנות גלידה בעיר, עם חלק מהילדים האלה זה לא ממש אפשרי. אין חופש גדול, אין חופש בכלל.

וכאן נכנס הפלא הזה של עמותות. לא אזכיר כאן שמות. אנחנו מכירים את המפורסמות שבהן, אבל אני חושש לפספס אפילו אחת שראוי להזכיר. והעמותות הללו מארגנות קייטנות, סופי שבוע וימי כיף לילדים עם צרכים מיוחדים.

פתאום אבא ואמא יכולים לנשום קצת, להשקיע קצת בילדים הרגילים שלהם שמשלמים כל השנה ובמיוחד בחופש את עובדת היותם אחים של ילד מיוחד. פתאום גם לילד הזה יש שינוי אווירה והפעלות מיוחדות ומשהו קצת אחר. אבל בשביל שכל זה יקרה צריך נוער מסוג אחר.

חברים לרפואה

ביום שישי האחרון נסענו לבקר את הבת שלנו, שיחד עם עשרות חברים וחברות מסניף בני עקיבא בכפר סבא הפעילו בעין צורים קייטנה של חמישה ימים לילדים עם צרכים מיוחדים. היה מדהים לראות את הנערים והנערות הללו, שלרובם אין ניסיון קודם בעשייה שכזאת. ראו על הפנים שלהם את השילוב של הלם מהאתגר שמצאו את עצמם בתוכו עם האושר של מי שיודע שהוא עושה עכשיו את הדבר הכי טוב שאפשר לעשות. היו שם נערים שפגשו בפעם הראשונה את הצד האפל של החיים, זה שלא מדברים עליו ולא נחשפים אליו ביום־יום, וראו איך הם מתאמצים להאיר את האפלולית הזאת. ראו איך הילדים שמחים לקבל את החיבוק שלהם, את ההרקדה וההפעלות, ולא ראו אבל היה אפשר לשמוע את אנחת הרווחה של ההורים שלהם, שהנה יש להם כמה ימים לאסוף את עצמם שוב. ההורים הללו ידעו גם להתקשר ולהודות ולתת כוח, הם הרי יודעים מה זה תובע.

והסיפור הזה של בני עקיבא בכפר סבא הוא הרי אחד מני רבים. בכל הארץ, בכל היישובים, בכל מקום, הנוער מפשיל שרוולים ועושה. פלא הנוער הזה.

מתמודדת

בשבוע שעבר כתבתי כאן על הבחור החרדי שהותקף על ידי אישה באוטובוס בהוד השרון. מישהו האיר את עיניי שאותה אישה התראיינה לאחר מכן וסיפרה שהיא מתמודדת נפש. יפה בעיניי שבמקום לגונן על מעשה לא ראוי היא שיתפה בקשייה, וזה כמובן שופך אור אחר על כל ההתרחשות. אילו הייתי יודע אפילו לא הייתי מזכיר את המקרה הספציפי הזה, שלצערי הוא אינו היחיד. אני מאחל לה רפואה שלמה והחלמה מהירה לכל החברה שלנו, אנחנו באמת יכולים להיות במקום אחר לגמרי.

לתגובות: [email protected]

***