'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה' כך מסתיימת פרשת פנחס [ל',א'], ומיד אחר כך מתחילה פרשת מטות – 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' ' [ל',ב'].
לכאורה תמוה מדוע הכפילות? הרי יכולה הייתה התורה להיכתב כך שפסוק א' יאמר בסוף פרשת הנדרים, וכך ליתר את פסוק ב', בו פותחת הפרשה? מסביר רבי ישמעאל ואומר: להפסיק העניין. לפי שעד כאן דבריו של מקום, של ה', ופרשת נדרים מתחילה בדיבורו של משה.
לכן הוצרך להפסיק תחילה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן, יתכן להבין שמשה לא אמר להם את פרשת הקורבנות שבפרשת פנחס, אלא התחיל דבריו בפרשת נדרים. כך הוא בספרי.
ובכל זאת מיוחד הוא הפתיח של פרשתנו, שהרי בדרך כלל נאמר 'וידבר ה' אל משה' וכאן נאמר: – 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר'. ולא עוד אלא שכאן מוסיף משה – 'זֶה הַדָּבָר'. משמע, זה הדבר המיוחד, ובא למעט זה, ולא אחר. וכי מה כה מיוחד בנדרים ביחס לכל שאר המצוות שנצטווינו? ועוד קשה, הרי על הפסוק המסיים את פרשת פנחס, 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה', אומר הרש"ר הירש: הוא משפט מסכם הסוקר את כל מצוות התורה, ולומד הוא זאת מהמילה 'ככל'. מדוע אפוא פרשת נדרים אינה כלולה בהם?
לוּלֵא דְמִסְתְּפִינָא הייתי אומר שלפנינו סיומה של סוגיה רבת שנים שהחלה בדו-שיח של משה עם הקב"ה, 'בִּי אֲד-ֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי', המשכה, בחטא מי-מריבה, בהכאת הסלע במקום לדבר אליו, וסיומה בפרשתנו בציווי 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה'.
ואולי תחילתה 2486 שנה קודם לכן, ביצירת האדם. 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה'. מתרגם אונקלוס: 'והוות באדם לרוח ממללא'. היינו 'והייתה, נשמת החיים, באדם לרוח מדברת'. כלומר, ייחודו של האדם על בעלי-החיים הוא בשכלו ובכושר הדיבור. דיבור המובן אצל השומע אותו, ואשר בא אחר ההשגה השכלית. ובזה עולה הוא הדומם, הצומח ועל החי כאחד.
אך הנה משה-רבנו, שהקב"ה מייעד לו להיות מנהיגם הבלתי מעורער של עם-ישראל המוציאו מעבדות לחרות, ואשר ייעודו לספר בתהילות ה', 'עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ', יספרו בפיהם, משה זה, הינו כבד-פה וכבד-לשון. ולכן יאמר בכנות: 'לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי'. אך הקב"ה עונה לו: 'מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ, אוֹ פִקֵּחַ, אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה''. אומר רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, שבכוונה תחילה לא ריפא הקב"ה את מומו של משה, וכביכול אמר לו: אם הייתי רוצה - הייתָ מדבר יפה, אבל איני רוצה, כי זה כבודי, כי אדם אפילו שאין לו, לא פה ולא לשון, יעשה שליחותי.
כך יוצא משה רבנו לשליחות האדירה כשהוא נחוש לשליחותו אך מגמגם בלשונו, במחשבה ברורה שלא הדיבור עיקר אלא המעשה. גמגום זה מלמדנו שיעור חשוב, שאין מנהיג ניכר ביכולותיו לרכוש את לב העם בשפה רהוטה ודמגוגית, אלא בקיום השליחות שהוא קיבל על עצמו, הלכה למעשה.
וכך הולך מושיען של ישראל ומתעלה, ממשה בתיבה שנולד כפג לשבעה חודשים, ולמרות היותו כבד-פה וכבד-לשון, מנהיג את ישראל ביד רמה כשמטהו בידו, עד היותו במדרגת איש האלוקים אשר 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ'. ולא עוד אלא 'תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקים' [תהלים צ] אומר המדרש, מלמד שהיה מברך והקב"ה מקיים.
ובמשמרת הארוכה של משה כנביאם וכמנהיגם של ישראל, אותה החל בגיל שמונים, הופכים בני יעקב לעם, ומעם משועבד לבני-חורין, המקבל מידי מנהיגו את תורת האלוקים.
בטרם קיבל משה את תפקיד ההנהגה טוען משה בפני ה', וַיֹּאמֶר: 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי'. אבל במעמד הנשגב של מעמד הר סיני, מתחנן העם, 'וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקים פֶּן נָמוּת'. קול ה' בכח, קול ה' בהדר...קול ה' חוצב להבות אש... קול ה' יחיל מדבר וכו', לכן העדיפו לשמוע את קולו של משה, שהגם שמחד מדרגתו גבוהה, איש אלוקים אשר פה אל פה ידבר אליו הבורא, ומאידך כבד-פה, קל להם יותר לשמוע את קולו. משה, הדם שהינו כבד פה, נקרא בפי הבורא 'עבד נאמן', והופך להיות הדובר הנאמן 'מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל'.
למרות היותו כבד פה, מעיד בורא עולם, 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט'. ולפי רש"י ואחרים, אין מדובר בדיבור ממש, אלא כלשונו - מראה זה, מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראות פנים שבו, ואיני סותמו לו בחידות. במילים אחרות, קירבה כה גדולה לה' לא הצריכה דיבור אנושי, כי 'אני, ה', מפרש לו דבורי במראות'. אדם הראשון גבוה אף מהחי בגלל כח הדיבור, אך משה איש האלוקים, לא היה מלאך, אך היה מעל מדרגת האדם, מעל מדרגת המדבר.
ובמדרגה גבוהה זו כשדיבור ה' אליו הוא במראות, מובן יותר שבחטא מי מריבה, משנצטווה משה לקחת את המטה, כשל הוא בהכאת הסלע במקום לדבר אליו. חטא, למרות שלמעשה, אין הנס גדול יותר בדבור מאשר בהכאה, כי הרי הכל שווים אצל הסלע הדומם. למשה רבנו, שהינו כבד פה מאז גדל בבית פרעה, ועתה מדרגתו גבוהה אף מעל מדרגת המדבר, אין הבדל משמעותי בין הכאה לדיבור, שהרי משלקחו להנהגה, למדו ה', שאין הדיבור עיקר אלא המעשה.
אך אילו דברו משה ואהרון אל הסלע, אומר הרמב"ן, היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה, והיו הם למדים שיעור חשוב - ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר, מקיים דברו של הקב"ה, אנו, בני-ישראל, על אחת כמה וכמה. ומשהוחמץ השיעור, בא העונש - 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם'.
כמנהיג עמו היה על משה לרדת אל העם ממדרגתו העליונה כאיש האלוקים, ולעלות את העם, לקראת כניסתו לארץ-ישראל, למדרגה המבינה את חשיבות הדיבור, את חשיבות המילה הנאמרת ויוצאת לחלל העולם, שאין לחללה – 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה!'
על משה היה לכאורה לדעת שאינה דומה ההכאה בשעתו על הצור בפני העדה, לדיבור עתה אל הסלע. כי ההכאה על הצור הייתה בשלב היות בני-ישראל בראשית דרכם, זה עתה יצאו ממצרים. אז התקדש שם ה' דווקא בהכאה. אך עתה בתום 38 שנות מדבר, כשהם עומדים להיכנס לארץ, עולים הם במדרגה, למדרגת בן-החורין המדבר, ואתם משה ואהרון לא האמנתם להקדיש את ה' ובכך להעלות את עם ישראל למדרגת מעלת הדיבור, שבה יעודו.
לכן משסיים משה בפרשת הקודמת, 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה', וכדברי הרש"ר הירש: היה זה משפט מסכם הסוקר את כל מצוות התורה, עתה קודם הסתלקותו לבית עולמו, מתקן משה את שעיוות בהכאת הסלע, קורא הוא לראשי המטות ואומר להם 'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'', 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' ... לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה'. ביקש להדגיש וללמד לבני ישראל במדבר את כח הדיבור וחשיבותו. 'זֶה הַדָּבָר', בהא' הידיעה, מעלת הדיבור אשר ציווה ה' בדיבור אל הסלע, ולכן 'אִישׁ כִּי יִדֹּר ...לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה'.. לא יעשה דבריו חולין! [ספרי].
כוח הדיבור באדם הוא גדול מאד. אבל, בגלל המעלה המיוחדת של הדיבור, החטא בו, אף הוא חמור מאד, וכאשר הלשון משתבשת והדיבור הוא לשון-הרע, או שמחלל הוא את דברו, מאבד האדם את יחודו בעולם.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל