"יום השיבושים" השבוע
"יום השיבושים" השבועצילום: אבשלום ששוני, פלאש 90

1.

באופן אישי, אני צריך לומר תודה למתנגדי הממשלה שארגנו את "יום השיבושים" ביום שלישי השבוע. התמזל מזלי לא להיתקע באף אחד מפקקי התנועה שהם הואילו בטובם לסדר לאזרחי ישראל. יתרה מזאת, נראה שרבים מהנוהגים בכבישי הארץ החליטו לא לקחת סיכון ולהישאר בבית, וזו כנראה הסיבה לכך שהדרך שלי מהמערכת בחזרה הביתה, בשעות שבהן בדרך כלל הדרכים עמוסות, התקצרה ברבע שעה לפחות.

ברמה הציבורית, המציאות הזאת קצת פחות משעשעת. מי שאיתרע מזלו ונזקק בחודשים האחרונים לנסיעות תכופות בנתיבי איילון שמפגיני מחאת קפלן חוסמים בכל הזדמנות, או מי שנתקע השבוע שעות בפקקים בכביש 1, ודאי לא בירך בליבו את מי שהפכו אותו לבן ערובה במאבקם נגד הממשלה.

שלא לדבר על כך שלפי דברי יאיר לפיד, יש אנשים ששילמו או ישלמו על כך בחייהם. "מישהו הולך למות", כתב העיתונאי לפיד ב־2005, כשהוא מפנה אצבע מאשימה אל חוסמי הכבישים בימי המאבק נגד הגירוש, "האמבולנס שלו ייתקע, הלב שלו יקרוס, העובר שלה ייוולד מת, אחד הצמיגים הבוערים יפוצץ את מכל הדלק שלו והוא יישרף חיים".

לא שבאמת יש מה להשוות. כי מול חוסמי הכבישים בימי המאבק נגד הגירוש מערכת אכיפת החוק הפעילה יד ברזל ולא אפשרה לשום חסימה להימשך יותר מדקות ספורות. מארגני החסימות נרדפו על ידי המשטרה והשב"כ, נעצרו והועמדו לדין, וחלקם אף ריצו עונשי מאסר. תשאלו את השר סמוטריץ', שהתקשורת לא מפסיקה לייחס לו אגירת דלק שנועד, שומו שמיים, להדליק מדורות באיילון. המפגינים חוסמי הכבישים פונו אז בידי המשטרה בכוח רב ובנחישות, הפרקליטות רדפה אותם, רבים מהם נשלחו למעצר של שבועות וחודשים, ומאות כתבי אישום חמורים הוגשו נגדם. היד הרכה וכפפות המשי שבהן מטופלים כיום המפגינים נגד תיקון מערכת המשפט הן גילוי מובהק של אכיפה מפלה, שהיא עצמה אחת הסיבות שבגללן הרפורמה לתיקון מערכת המשפט כה חיונית ונחוצה.

יש לציין שהשבוע, אולי בעקבות עזיבתו של ניצב עמי אשד, המשטרה הגיעה ערוכה טוב יותר והראתה שליטה במצב. ועדיין נגרם סבל רב לרבבות אזרחים בדרכים ובשדה התעופה, מה שלא יוסיף אהדה לא למפגינים ולא למפלגות האופוזיציה שתומכות בהם ומבקשות להפיק רווח פוליטי מההשתוללות שלהם. כמו שכתב יאיר לפיד באותו מאמר מכונן, "אף אחד לא אוהב שבריונים מנהלים את חייו, בטח לא ישראלים שנתקעו בפקק".

ההפגנה בנתב"גיוסי זליגר/TPS

2.

אם בסיבוב הקודם, שהסתיים כזכור בבלימת החקיקה על הרכב הוועדה לבחירת שופטים, התחושה בקרב הציבור הייתה שעיקר האשמה על המצב מוטל לפתחה של הממשלה, כעת התהפכה המגמה. בניגוד לחבילת חוקי הרפורמה שהציג השר יריב לוין בתחילת הדרך, אשר כונתה בתעמולה שקרית אך יעילה בכינוי "הפיכה משטרית" והוצגה כקץ הדמוקרטיה, מעטים הרבה יותר מאמינים שגם הפעם החקיקה מצדיקה צעדי מחאה קיצוניים שכאלה.

עילת הסבירות, שרבים ממנהיגי האופוזיציה הסכימו בעבר שיש צורך לבטלה, אינה מצדיקה את הסבל שנגרם לרבבות נהגים בדרכים, וודאי שאינה מצדיקה ניסיון לאיים בנטישת השירות בצה"ל במילואים ובקבע או פגיעה מכוונת בביטחון המדינה או בכלכלתה. לא במקרה בני גנץ, שמיהר לחבור ללפיד ולהודיע על הפסקת השיחות בבית הנשיא, מתחנן כעת לחידוש השיחות. הסיבה לכך פשוטה – הוא רואה את הליכוד מתאושש בסקרים, על חשבון מפלגתו. אחרי שבמשך חודשים גנץ ומפלגתו נתפסו בטעות כמבוגר האחראי ונבנו מכך אלקטורלית, הפרישה שלהם מהשיחות חשפה אותם כמי שמגלים עיקשות קטנונית מול גמישות ונכונות לפשרות שהציעה הקואליציה.

3.

אם גנץ ומפלגתו הם באמת מבוגרים ואחראיים, יש ביכולתם לשים קץ למלחמת האזרחים הקרה שמתחוללת כאן מאז הקמת הממשלה הזאת, ובאופן מרוכך יותר מאז בחירות 2019. אם טובת המדינה באמת עומדת מעל לכול מבחינתם, עליהם להסיר את החרם על נתניהו ולפתוח בשיחות על השתלבות בממשלתו. במסגרת המשא ומתן הם יוכלו להתנות את הצטרפותם בכך שחוקי הרפורמה המשפטית יקודמו רק בהסכמה איתם. נתניהו, שמלכתחילה הלך על הרפורמה בעיקר בגלל לחץ שותפותיו הקואליציוניות, ייכנע לדרישה הזאת בלי צער רב.
אבל הסיכויים שגנץ ואנשיו ינהגו כך קלושים. הם יודעים שהתוצאות המחמיאות בסקרים נובעות בעיקר מכך שהם הפכו לתקוות השמאל להחלפת שלטון הימין ונתניהו. ועל הטוב הזה הם לא ירצו לוותר, אף שכל עוד אין בחירות באופק, מדובר במנדטים פורחים באוויר. לכן גם כאשר התירוץ העיקרי להחרמת נתניהו - כתבי האישום ובפרט סעיף השוחד - הולך ומתמוסס בבית המשפט, הם ימשיכו להתבצר בעמדת ההחרמה שממנה הם מרוויחים פוליטית. ואם בינתיים החברה הישראלית נקרעת וכלכלת המדינה וביטחונה נפגעים, הם מוכנים למחיר הזה. טובת המדינה מעל לכול, אבל לא על חשבון טובת המפלגה.

4.

עם חסימות הכבישים נתמודד, וגם עם הפגיעה המכוונת במעמדה המדיני של ישראל, בקופה הציבורית ובכיסם של האזרחים. יותר מכל אלה, בלתי נסבל ובלתי נסלח ניסיונם של בוגרי יחידות יוקרתיות ופריבילגיות לאיים בנפקדות, עריקה וסרבנות.

אקדח ההפקרה הביטחונית שהוצמד לרקתה של הממשלה וקיפל אותה בסיבוב הקודם חייב להיות מוסר, עם ובלי קשר להמשך החקיקה של ביטול עילת הסבירות. הכלי הבלתי חוקי הזה חייב להיות מושלך לפח האשפה של הדמוקרטיה הישראלית. אין שום דבר סביר בכך שהמיעוט יוכל לסחוט את הכנסת ואת הממשלה שנבחרו בקולות הרוב באמצעים של הסתה והמרדה, ולכפות עליהן שלא למלא את שליחותן ולבצע את מדיניותן. אם מדובר באקדח ריק ובאיום שאין באמת כוונה לממשו, ודאי שאין צורך להיכנע לו. אבל גם אם מדובר באיום אמיתי, חובה להתמודד מולו ואסור להתחמק ממנו, משום שהצלחת הפשע הזה רק תביא לשכפולו שוב ושוב.

אין די מילים כדי לגנות את חוצפתם של משרתי יחידות יוקרתיות כמו טייסים בחיל האוויר או בוגרי יחידה 8200, שמנצלים את העובדה שהמדינה השקיעה בהכשרתם סכומי עתק כדי לנסות ולכפות על הרוב הדמוקרטי את עמדת המיעוט שלהם. הם לא הקריבו יותר מרבבות משרתי ובוגרי חילות השדה, שמסכנים את נפשם יותר מהם, וקולותיהם שווים לא פחות משלהם. ובאופן כללי, הזכויות שלהם בשל שירותם הצבאי מזכות אותם בתגמולים שונים, מיוקרה וכבוד דרך משרות נחשקות באזרחות ועד לפנסיות תקציביות שמנות, אך אינן עושות אותם לאזרחים נעלים יותר שיכולים להתנשא על הרוב הדמוקרטי ולכפות עליו את עמדתם. זוהי אמת פשוטה וברורה, שמעמידה באור מאוד לא מחמיא את שתיקת הכבשים של בכירי צבא לשעבר כמו בני גנץ, גדי אייזנקוט ואלעזר שטרן – שבהיותו ראש אכ"א דאג לרדוף אישית ולהעניש בחומרה כל חייל דתי שסירב לפקודת ההתנתקות הבלתי מצפונית בעליל. אי אפשר לסלוח גם על עמידתם מנגד של אישים כמו גדעון סער, זאב אלקין וחילי טרופר - שבימים כתיקונם מתיימרים להיות אישי ציבור רציניים ואחראיים. העובדה שעד כה מקרב האופוזיציה נשמע רק קולו של מתן כהנא נגד הסרבנות המאורגנת, וגם זה בשפת פיוסים רכה שרחוקה מלהשתוות להשתלחויות שלו במתנגדי הממשלה הקודמת ("שורפי אסמים"), היא חרפה לכל מי שמתיימר לנהוג באחריות לאומית.

5.

הקואליציה חייבת להעביר את ביטול עילת הסבירות בקריאה שנייה ושלישית. מצמוץ וכניעה נוספת יהיו הרסניים. מדינה שבה הרוב שנבחר כחוק נכנע שוב ושוב לאיומי סחטנות בלתי חוקיים, אינה יכולה באמת להיקרא דמוקרטיה.

לתגובות: [email protected]

***