פוזיציה
האמת שכולנו משתתפים בוויכוח הסוער הזה מפוזיציה, נאחזים בכל מיני סיסמאות על דמוקרטיה ודיקטטורה, אבל הכול תוצאה של פוזיציה. דמיינו לרגע שכל שופטי בג"ץ היו דתיים עם כיפה סרוגה או שחורה או סתם שמרנים. השמאל היה מבעיר את הרחובות אם היו לוקחים מהם את עילת הסבירות? בחיים לא. ודמיינו את הימין עם אותו בג"ץ ימני מפסיד בבחירות ופתאום מנטרלים את כוחו. הוא לא היה מדבר על שבירת חוקי המשחק וחוקי השותפות? היה גם היה. וסירוב הפקודה? הכי משעשע אותי לשמוע את חבריי שקראו לסרב בימי החרבת גוש קטיף מזדעזעים עכשיו מחוסר הנאמנות והפקרת המדינה. אחר כך, לאוזניי, הם אומרים: איזה אפסים אנחנו, היינו צריכים לשרוף אז את המדינה, לשרוף חוגרים – וכל היישובים היו עדיין על תילם. אבל אנחנו אחראים, כלומר חנונים, לא כמוהם. הכול פוזיציה. אז בואו נפסיק לנהל דיוני סרק על דמוקרטיה ודיקטטורה ונניח את הפוזיציה על השולחן. באיזה מפגש שיקר לי מאוד בין תומכי ומתנגדי וחובשי וגלויי וכמה שבין לבין, התבקשתי לומר את הפוזיציה שלי כי הדובר המקורי היה צרוד. אז הנה, בשפה מונגשת לקפלן, בלי לרדת לעומק העומקים, זה בערך ככה:
בת כמה המדינה ואיך לדאוג שתמשיך?
הסיפור של המדינה שלנו עתיק הרבה יותר משבעים וחמש שנות קיומה. המדינה הזאת נולדה במידה רבה עם לידת עם ישראל לפני יותר מ־3000 שנה, והיא הגלגול השלישי של מדינה יהודית.
המדינה הראשונה נחרבה בגלל גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. כלומר: כשלים חברתיים מוסריים (שפיכות דמים), כשלים חברתיים מוסריים שנוגעים לתא המשפחתי (גילוי עריות) ואובדן דרך רוחני (עבודה זרה). אלה השמיטו את הקרקע תחת רגלי המדינה הראשונה. המדינה השנייה חרבה בגלל שנאת חינם.
משני החורבנות הללו יש ללמוד כדי שהמדינה השלישית תצלח. עם זאת, יש להדגיש ששנאת חינם החריבה מדינה לכמעט אלפיים שנה, בעוד שהכשלים החברתיים והרוחניים גבו מחיר לשבעים שנה. אין זה אומר שיש לזלזל בכשלים הללו, אך זה בהחלט אומר ששנאת חינם היא סכנה קיומית. אבל אסור להתבלבל, מחלוקת על דעות ומחלוקת על ערכים איננה שנאת חינם, ואני חושב שצריך להיזהר מלהדביק את המילה פוביה לכל מי שחושב אחרת ממני. אני יכול לחשוב שיש בעיה בתפיסה החילונית או הלהט"בית ואינני חילונופוב או הומופוב, ואתה יכול לחשוב שיש בעיה מהותית בתפיסה הדתית או המתנחלית וזה לא הופך אותך לדתופוב או מתנחלופוב, בוודאי לא לשונא אחרים.
כאשר המחלוקת גולשת מתחום המחלוקת בדעות לחילוקי לבבות - ניכור, ביוש, הדרה וכדומה - מכל הכיוונים, הרי שעברנו מהמחלוקת הלגיטימית למרחב השנאה. אנחנו בהחלט עדים לתופעות כאלה וזוהי נורת אזהרה חמורה, בשל כך יש חשיבות עצומה למפגשים שאנחנו מקיימים ולמיזמים נוספים שמתקיימים בכל רחבי הארץ.
המבנה הדמוקרטי
הדמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר כיום לאפשר לאזרחים שונים כל כך להיות אחראים עד כמה שניתן לגורלם, לבחור שלטון, להפגין נגדו ולהחליפו כשעולה בידם. הפרדת הרשויות חשובה מאוד להבטחת דמוקרטיה יציבה שתגן על זכויות האזרח. הממשלה צריכה לשמור על עצמאותו של בית המשפט, והוא צריך לכבד את מקומה של הממשלה כגוף הנבחר. אחת הסכנות הגדולות טמונה בממשלה שבוחרת שופטים בעצמה וגורמת להם להיות כפופים לה וחסרי עצמאות. אחד הדברים המסוכנים ביותר הוא בית משפט שנבחר על ידי ממשלה מסוימת שמצליחה ליצור מצב שהיא זו שתמשיך לעד לקבוע את צביונו.
לצערי, בלי שמדברים על כך, זהו המצב כיום: את בית המשפט ובייחוד בית המשפט העליון מינתה הממשלה הראשונה בראשות מפא"י, שהייתה ממשלה חזקה מאוד. הנה ציטוט מוויקיפדיה: "בית המשפט העליון הישראלי הוקם ב־22 ביולי בהצבעה חשאית של מועצת המדינה הזמנית שאישרה את חמשת השופטים שהוצעו על ידי שר המשפטים והממשלה הזמנית". כן, קראתם טוב, בלי נציג לאופוזיציה של הרביזיוניסטים. מינויים פוליטיים לגמרי. מאז חבריו ממנים זה את זה, והם שותפים לאותם רעיונות ערכיים ומייצגים צד אחד מובהק בקשת הפוליטית בישראל. כך שלמעשה מפא"י עיצבה את בית המשפט וממשיכה לקבוע שנים לאחר שנעלמה מה יהיה הסגנון של חבריו, מה שגרם לייצוג מוטה של השמאל, האשכנזים והחילונים בלי כל התאמה לשיעורם בחברה. הדבר הזה היה עוד יחסית נסבל כשבית המשפט מיקד את עצמו בנושאים אזרחיים ופליליים, אבל מאז מהפכת "הכול שפיט" של ברק בית המשפט קובע את צביונה הערכי של המדינה.
דמיינו לכם מה היה קורה אילו בראשית המדינה היה כאן רוב חרדי והממשלה הייתה ממנה בית משפט חרדי שממנה את חבריו מקרב קליקה חרדית. המדינה בינתיים שינתה פניה וטעמה, נוצר בה רוב חילוני, ליברלי, הייתה עלייה גדולה מברית המועצות וכו', אבל חוקי הממשלה הנבחרת יכולים להיפסל שוב ושוב על ידי בית המשפט החרדי. האם הייתם מרגישים שנעשה כאן צדק? אני לא חושב שהפתרון הוא מינוי השופטים רק על ידי ממשלה ימנית. אני בהחלט חושב שצריכה לקום ועדה מאוזנת של אנשי ציבור שתבחר בית משפט שייתן ייצוג הולם לכל האזרחים, בכלל זה חרדים וערבים, מתנחלים ושמאלנים, שכולם יהיו משפטנים ראויים ויוכלו לדון בעצמאות מוחלטת.
יש לי ולשכמותי תחושה קשה שבכל הנוגע לשאלות ערכיות אנחנו יודעים מראש מה תהיה עמדת בג"ץ, כמעט כמו שאנחנו יודעים מה תהיה עמדתו בכל סוגיה. גם כשמדברים על זכויות אזרח אלה זכויות מסוימות של אזרחים מסוימים, חווינו זאת היטב בכל עתירה לבג"ץ בתקופת ההתנתקות. אני מבין מאידך את החשש של חבריי מהשמאל שייווצר מצב הפוך, של בתי משפט מטעם הימין שידם קלה לפגיעה בזכויות ערבים ולהט"ב, ולכן אני חושב שהאינטרס של שני הצדדים הוא בית משפט מאוזן ומשקף. רחוק מאוד מפניו של בג"ץ היום.
מדינה יהודית, לא רק דמוקרטית
מהו לב העניין שמטריד אותי? מאז ומעולם שני דברים החזיקו את קיומו של עם ישראל: הלכידות שלנו כעם היהודי ובתוכו התא המשפחתי. ליל סדר, החג הזה שכולנו חוגגים (כן, בזכות העובדה שאין חקיקה שמחייבת לחגוג אותו, ואני בעד כמה שפחות כפייה חוקית בעניינים דתיים), ניצב על שני האדנים האלה: המשפחתי והלאומי־יהודי. בלילה הזה אנחנו גם חוגגים את היציאה לחירות, וערך החירות הוא יסודי מאוד באמונת ישראל. אלא מה, החופש שהפך להיות הדגל שנישא ברמה במחוזות הליברליים הוא חופש כזה שרוצה לשבור לחלוטין את שתי המסגרות הללו. מוסד המשפחה הפך להיות תלוי כולו בהחלטה של כל אחד. זה התחיל בשבירת הרעיון של גבר ואישה כתא זוגי, זה ממשיך עכשיו ברעיון של ריבוי אהבות, בתרבות שקורצת בהבנה לרעיון של חוסר נאמנות במשפחה כאידיאל. לעולם בספרות ובסדרות הישראליות הזוגיות המשפחתית תתואר כאפורה ומשמימה ואילו הרומנטיקה החלופית תתואר כזוהרת ובעיקר תקבל הכרה לגיטימית. כרגע נישואים בתוך המשפחה עדיין מוסכמים כגילוי עריות, אבל ברור שאין מנוס מלאפשר לאח ואחות שמתאהבים לקיים תא משפחתי מוכר, הרי הם בוגרים ואיך אפשר למנוע מהם לממש את עצמם. ברוח זו לא רק המשפחה מתערערת, גם העם היהודי, שהרי כבר בסדר גמור להתחתן עם מי שאינו יהודי או אינה יהודייה, ומי שיעז להביע צער על בחירתו של עידן רייכל בגויה אוסטרית או של צחי הלוי בערבייה (מיוחדת במינה וראויה לכל שבח, אבל גויה) ייתפס כגזען.
מסע החופש הזה נראה כמסע חסר בלמים. הוא משתיק את מתנגדיו ואינו מאפשר הבעת דעה הפוכה. אני מבין לליבם של אנשים עם נטייה לבני מינם, אני ממש לא שונא אותם. עם זאת אני רוצה שיתנהל כאן דיון אמיתי בכל השאלות האלה, אבל כרגע כל מי שחושב אחרת מושתק או מקוטלג כהומופוב ובזה תם הדיון. לכאורה בדמוקרטיה יש חופש ביטוי, אבל אני חווה אותה כסתימת פיות אגרסיבית של כל מי שחושב אחרת מהמקהלה. לצערי בשל כך דווקא גורמים קיצוניים הם אלה שנשמעים, כי אותם קשה להשתיק.
אופטימיות
בשורה התחתונה אני אופטימי. לא חזרנו לכאן אחרי אלפיים שנות כדי לאבד את זה שוב. צריך להקשיב בלב פתוח, להבין באמת זה לתקוותיו ולחששותיו של זה, ולמצוא דרך טובה לחיות כאן יחד. ובקצה? לא חזרנו לכאן למדינה שנצליח רק להסתדר בה, חזרנו כדי להקים מדינה מאמינה ומוסרית, מחוברת לאלוקיה ומבשרת בשורה של תקווה לעולם. זה עוד רחוק ורק יחד נצליח להגשים, אבל התחלנו. והאמת והשלום אהבו.
לתגובות: [email protected]
***