הדר, מעקורי גוש קטיף נעצרה ארבע שנים אחרי העקירה בהיותה רק בת 14. בראיון על המעצר שעברה במשך חודש בנווה תרצה בחברת עברייניות שהתקשו גם הן להבין מה עושות ילדות בכלא.
"זה היה ארבע שנים אחרי העקירה. למדתי במעלה לבונה. הגענו חבורת בנות לגבעת האור ליד בית אל. אמרו שיהיה שם פינוי. עלינו שבע בנות לגבעה ובתוך כמה דקות הגיעו כוחות ודרשו שנתפנה", מספרת הדר. "לא נתנו לנו לחשוב פעמיים, תפסו אותנו ועצרו את כולנו, הורדו אותנו בניידות. הבנו שעוצרים אותנו כי היינו בשטח לא חוקי".
בדרכן לתחנת המשטרה החליטו הבנות, כולן כבנות 14, שלא יזדהו בשמותיהן. "בתחנת המשטרה התחיל שלב של פגיעות לא פשוטות בנו באופן אישי, זה התחיל בחיפוש גופני שפגע בצניעות שלנו, חיפוש שהשוטרות מבצעות ומאיימות שהשוטר שמחכה בחוץ ייכנס ובמקרים מסוימים הא גם נכנס. כשדיברנו על זה מאוחר יותר הסתבר שלכמה מאיתנו שהתנגדו לחיפוש שלא הייתה שום סיבה לבצע אותו, הרי אנחנו לא מחביאות סמים, לא לזה הגענו לתחנת המשטרה, במקרים מסוימים השוטר נכנס. כל אחת נכנסה לחדר ויצאה מפורקת בגוף ובנפש".
"זה לא נגמר. בערב הגענו לחקירה עם שוטרים מאוד אלימים בשפה שלהם, שמדברים אלינו בצעקות ובגסות ובכוחניות. היינו בתחושה של חוסר אונים שאף אחד לא יודע מה עובר עלינו ומנסים לשבור אותנו בגוף ובנפש בלי שום סיבה הגיונית. היינו חזקות בהחלטה שלנו שלא להזדהות. ידענו שלא פגענו באף אחד", מספרת הדר שמתקשה להיזכר כעת, שנים אחר כך, מה נכלל בשאלות החוקרים שמטבע הדברים ידעו היכן נעצרו הבנות ומדוע הן שהו בגבעת האור, ועם זאת ניהלו חקירה קשה.
"אני זוכרת שישבתי שם ושמעתי צעקות שהקפיאו אותי והפחידו אותי. החלטנו שאנחנו שותקות ולא משתפות פעולה. אמרנו שאנחנו מאמינות רק בחוקי התורה ולא מוכנות לשתף פעולה, אבל ברור היה במהלך המשפט שברור שהבעיה היחידה הייתה שהיינו במקום לא חוקי. הייתה כאן מלחמה נגדנו באופן אישי וכללי כדי לשבור אותנו, אבל היינו צעירות וחזקות ברוחנו. היינו חודש שלם בנווה תרצה".
הדר וחברותיה שהו במשך אותן שבועות בתא אחד בכלא נווה תרצה, "חצי שעה של יציאה לסיבוב בחצר, רגעים קשים ורגעי התעלות של תפילות ולימוד שלנו יחד. מציאות הזויה". על הרגעים הקשים ההם היא מספרת: "אפילו אין חמצן באגפים. נושמים רק עשן, חשיפה לאנשים מאוד מורכבים שראו בנו נציגות של אלוקים כדי לשאול אותנו שאלות. זו הייתה חוויה מבגרת אבל לא פשוטה. עברייניות צעירות ביקשו להתפלל ותוך כדי שאלו אותנו שאלות. הרבה התעניינו למה אנחנו שם והיו מופתעות שאנחנו שם בגלל אידיאולוגיה, התעניינו בנו כדי להבין מה עומד מאחורי הסיפור".
היחס לו זכו הילדות העצורות מהסוהרות "היה כמו לעצורות רגילות, יחס גס ולא נעים ולא מכבד בשום אופן", היא מספרת ובאותה תקופה "ההורים היקרים הם שעברו את הטלטלה העיקרית, ואיפשרו לנו להמשיך ולהילחם על כך שאנחנו מאמינות בחוקי התורה. הם עמדו מהצד וחיזקו וניסו להילחם על הצדק הפשוט שלא ראוי להמשיך ולהילחם בילדות צעירות רק כי הפרו צו אלוף ושישחררו אותן מהר".
גם כעבור חודש לא מסרו הבנות את פרטיהן, אך השופט הורה לשחרר אותן. הדר הייתה ראשונת המשוחררות והיא קובעת כי לכל המעורבים בדבר היו ידועים השמות שלהן אלא שמדובר היה במלחמה כלפיהן.
ומה באשר למתרחש כעת, כאשר חוקים נרמסים בהפגנות קפלן, דרישות המשטרה מופרות ונראה כי יד מקלה מתייחסת למוחים והמפגינים? "זה הזוי, לא נתפס וכואב. זה מערער באיזו מדינה אנחנו נמצאים. ילדות בנות 14 בחרו להילחם בכל הכוח שלהן בגוף ובנפש על הצניעות שלהן ואולי עד היום הן מתהלכות עם השריטות שלהן, ולעומתן ציבור גדול כל כך שנוהגים בו בכפפות של משי. זה לא נגמר. יש לי אחיין שנמצא במעצר מינהלי, לא יודעים על מה ולמה, למרות שהוא מתחתן בעוד שבועיים. זה לא מעניין אף אחד. יש כאן חבורה של אנשים שהיחס אליהם מכיל. זה לא נתפס. אין מילים".