רה"ע ירושלים משה ליאון עם פעילים חרדים במהלך קמפיין הבחירות
רה"ע ירושלים משה ליאון עם פעילים חרדים במהלך קמפיין הבחירותצילום: פלאש 90

מי שלא שמע את מאות תלמידי הישיבות הליטאים תומכי משה ליאון שהתכנסו במטה יום הבחירות שלו בליל 14 בנובמבר 2018, קוראים יחד במשך שעות ארוכות ובקצב אחיד "שש־שלוש, שש־שלוש", כאילו היו אוהדי בית"ר ירושלים שזה עתה הביסה בתוצאה הנקובה את הפועל בגמר הגביע - לא ראה שמחה מימיו. מי שלא צפה בהם רוקדים שם, באולמי פביליון בבירה, לצלילי "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד", ולאחר מכן ממשיכים לאפטר־פארטי אל תוך הלילה בחוצות העיר - לא ידע שמחה לאיד מהי. הבחירות המדוברות היו אומנם לראשות העירייה, ומי שהפסיד לליאון במרוץ ללשכה בכיכר ספרא היה עופר ברקוביץ', שהתמודד מולו ראש בראש, אבל מבחינת החוגגים - השניים הללו רק נקלעו לסיטואציה. שירי העידוד העוקצניים, שבימים כתיקונם היו מופנים כלפי דמויות כמו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, לא נשלחו הפעם אל הכתובת הטבעית והמתבקשת שבצד המובס - יושב ראש תנועת התעוררות החילוני, שנכשל במשימתו להפוך את ירושלים לחופשית וליברלית יותר, אלא אל יריבים מרים אחרים, דווקא מתוך המחנה: החסידים. שהרי עם כל הכבוד להחמצה של ברקוביץ' – זו הייתה לא יותר ממכה קלה בכנף, ובסופו של דבר אף שדרגה אותו פוליטית בבייס והפכה אותו מחבר מועצה מקומית למועמד לכנסת. את המפלה הגדולה באמת, בסדר גודל היסטורי, נחלו עסקני הזרם החסידי, במערכה שתיזכר לדורות כדרבי הפנים־חרדי הגדול. המכה שספגו שינתה לראשונה את יחסי הכוחות בין הקבוצות השונות במגזר, והיא נותנת את אותותיה עד היום בפוליטיקה הארצית. ובזמן שאלה עדיין מלקקים את הפצעים, גם בחלוף חמש שנים מהאירוע המכונן ההוא, בצד הליטאי האוכל רק עורר עוד יותר את התיאבון, לקראת הבחירות המוניציפליות 2023 שייערכו בעוד חודשיים וחצי. וכך, אם לכנסת מצליחים החרדים האשכנזים כבר שלושה עשורים להתמודד בחזית אחידה, למרות כל החריקות, כדי למצות את פוטנציאל הכוח הגדול מסך חלקיו, הרי שבזירה המקומית המגמה בשנים האחרונות הפוכה: כל זרם רואה בבחירות הזדמנות להוכיח שהוא הגדול והמשמעותי מכולם וממילא לו זכות הבכורה - מעין מפקד כללי הנערך פעמיים בעשור שלתוצאותיו השפעה מכרעת לכל אורך הציר.

ברית הפרגמטיסטים

כדי להבין את שורשי הסכסוך צריך ללכת יותר מ־30 שנה לאחור, אל הבחירות לכנסת ה־12 ב־1992, שבהן התמודדו לראשונה מפלגות אגודת ישראל החסידית ודגל התורה הליטאית תחת רשימה משותפת אחת – יהדות התורה. השאיפה לחזית דתית (או לכל הפחות חרדית) מאוחדת הייתה קיימת תמיד כאידיאל, אבל יצר הפלגנות הפך אותה לחלום רחוק, חזון אחרית הימים. מה שהביא בשנה ההיא למימוש שלה (גם אם חלקי, בין הזרמים האשכנזיים בלבד) היה אילוץ פוליטי: העלאת אחוז החסימה מ־1 ל־1.5. השותפות יצאה לדרך בעידן של נחיתות מספרית של הליטאים (ובתרגום למנדטים – 5:2 בבחירות 1988), ולכן היה זה אך טבעי שתינתן העדפה לנציגי 'אגודה' על פני 'דגל' בהרכב הרשימה ובחלוקת התפקידים. גם מעמדה של חצר גור, שהיא הגדולה ביותר, נקבע בהתאם: נציגה הוא יושב ראש המפלגה, והאדמו"ר נחשב לאיש החזק בה, דתית ופוליטית. עם השנים הזרם הליטאי הלך וגדל, ויחסי הכוחות במגזר השתנו, אך בהיעדר מפקד מסודר היה קשה לפקח על כך, והדבר לא בא לידי ביטוי במערכות הפוליטיות. רגשי הנחיתות של אנשי דגל התורה התחלפו אט אט בתחושת קיפוח, עד שראשי התנועה צברו ביטחון והחלו לערער על העליונות האוטומטית של החסידים. הפיצול בין הזרם הליטאי המרכזי לבין הפלג הירושלמי לאחר פטירת הרב אלישיב ב־2012 אומנם החליש מעט את כוחו ועיכב בכמה שנים את הדרישה לשוויון מלא, אך היה ברור שמדובר רק בעניין של זמן.

זה לקח כאמור כמעט שלושה עשורים, אבל בסופו של דבר הליטאים הרימו ראש, ובדיעבד אפשר לזהות כמה אירועים בתקופת ממשלת נתניהו הרביעית, בשנים 2015–2019, כקו פרשת המים. שורה של עימותים פנימיים, פוליטיים ואידיאולוגיים, הן בתוך יהדות התורה והן בינה לבין ש"ס, הגבירה את תחושת התסכול של אנשי דגל, בראשות משה גפני, והיא הלכה והתעצמה כאשר נגררו על ידי אגודה – אז בראשות יעקב ליצמן - למאבקי דת מיותרים מבחינתם באירועים כמו משבר עבודות הרכבת בשבת והמשא ומתן חסר הפשרות על חוק הגיוס. הליטאים עצמם חתרו לפרגמטיות בסוגיות הללו, אך פעם אחר פעם מצאו עצמם מסונדלים כשהם נאלצים ליישר קו עם ההקצנה החסידית - הן כדי לשמור על האחדות והן כדי שלא להצטייר כפשרנים ברחוב החרדי. המצב המתמשך הזה הוביל להתקרבות בין גפני ליושב ראש ש"ס אריה דרעי ולכרסום זוחל באחדות יהדות התורה, אך מה שהחל כמהלך טקטי שמטרתו לאותת לליצמן "עד כאן", הפך בסופו של דבר לנטישת הברית הטבעית עם האשכנזים ולחציית קווים - תחילה בזירה המקומית.

שוויון בנטל

בעוד שבבני ברק נשמר הסטטוס־קוו, כאשר יהדות התורה נותרת מאוחדת ושומרת על מסורת הרוטציה במסגרתה החסידים והליטאים מחלקים ביניהם שווה בשווה את ראשות העיר קדנציה אחר קדנציה, ברשויות מקומיות אחרות, חרדיות וכלליות, הכריזה דגל התורה על עצמאות ונפרדה מאגודת ישראל, כשכל צד תומך במועמד אחר לראשות העירייה ומציג רשימה משלו למועצת העיר. זירת ההתגוששות המרכזית הייתה ירושלים – ושם בלון הניסוי הוכיח את עצמו כהצלחה מסחררת מבחינת הליטאים עם מהפך של ממש: שישה מושבים במועצה מול שלושה בלבד לחסידים (מכאן השאגות הקצביות "שש־שלוש") ב־2018, לעומת שלושה וחמישה (בהתאמה) בקדנציה היוצאת. זאת ועוד: המהלך של גפני אף הביא לגידול הכוח החרדי כולו, כשסך החלקים הפך לגדול מהשלם - תשעה נציגים לשתי המפלגות יחד לעומת שמונה במועצה שכיהנה לפני כן. אבל הניצחון המתוק באמת היה המלכת ראש עירייה חדש, משה ליאון, שנתמך בידי דגל וש"ס, לאחר שהביס את מועמד אגודה, יוסי דייטש, בסיבוב הראשון, ואת עופר ברקוביץ' בשני.

שני הצדדים – משה גפני מזה ויעקב ליצמן מזה - הטילו את כל כובד משקלם על הבחירות בירושלים, עם גיוס כללי של פעילים למערכה קשה ויצרית במיוחד, והם ידעו למה. חודש וחצי בלבד לאחר מכן פרץ המשבר הפוליטי המתמשך שפקד את ישראל בשנים האחרונות, עם אישור הצעת החוק לפיזור הכנסת ה־20, ולכולם היה ברור שלקראת הבחירות ידרשו אנשי דגל לתרגם את הישגם המרשים בזירה המקומית גם לרמה הארצית. אחרי שהוכיחו סופית שמשקלם במגזר אינו נופל מזה של אגודה, הם קיבלו תיאבון - ובעיקר לגיטימציה - לדרוש סידור מחדש של יהדות התורה, בזכות ולא בחסד. התוצאה: לאחר 30 שנות "אחדות" תחת תחושת דיכוי, השתחררו הליטאים מההגמוניה החסידית בדרך לרוטציה מלאה ביהדות התורה, ונחתם הסכם היסטורי לשוויוניות בראשות המפלגה ובחלוקת התפקידים. חובבי הנקמה והשמחה לאיד יכלו לרשום ניצחון מתוק נוסף: הקריאות "ליצמן הביתה" שנשמעו ברחובות ירושלים בליל הבחירות ההוא ב־2018 מפי קומץ פעילים ממטה ליאון שהיו בשיכרון חושים – התגלו כנבואה שהגשימה את עצמה.

עכשיו, בזמן שאחרים רק מחממים מנועים לקראת הבחירות המקומיות, הפוליטיקאים החרדים מוצאים את עצמם כבר שקועים ראשם ורובם בעניין, כשהפעם במפת הזירות המרכזיות מככבות בני ברק, אשדוד, בית שמש ואלעד כמוקדי העימותים החזיתיים החדשים בין הספרדים לאשכנזים ובין החסידים לליטאים. ולמי שעדיין תוהה למה לעזאזל זה מעניין את דרעי, פרוש וגפני, כשיש להם את חוק הגיוס על הראש ורפורמה משפטית ומה לא - אפשר פשוט לענות כמו יהודים טובים, בשאלה: מי פה אמר שאין פריימריז חרדי?

הכותב הוא עיתונאי ynet וידיעות אחרונות

לתגובות: [email protected]

***