מדרשי החורבן של בית שני מעמידים במרכזם, וכעילה לחורבן, גם את הקנאות לדין. החודשים האחרונים, שסבים על מחלוקת בנושא המשפטי, דרדרו את מדינת ישראל לעברי פי תהום.
פנקסנות ומשחקי האשמה לא יועילו אם נחצה את הסף ונתדרדר עוד.
למנהיגים יש עוד שעות ספורות למנוע אסון. כשברחובות מפגינים תומכים ומתנגדים, וברשתות שורפי האסמים של דורנו קוראים לא לוותר על "אף שעל" לכאן או לכאן, המנהיגות מחייבת לגלות אחריות ולהתפשר. כל הכרעה מלאה שתתקבל, לכל צד, תקרב אותנו לקטסטרופה.
בין שורת המדרשים המגלים על מה חרבה ירושלים, שנים מפתיעים מאוד. הם מנמקים את החורבן דווקא בדבקות בדין.
במקרה של החורבן השני, דין התורה. האחד (בבא-מציעא ל) מטיל את האחריות על החורבן על הדיינים שדקדקו בדין ולא נטו לפסוק, כשנדרש, לפנים משורת הדין. השני (גיטין נו) מטיל את האחריות על החורבן על אחד מחכמי ירושלים, זכריה בן אבקולס, שחוסר נכונותו להתפשר על קוצו של יוד בהלכה, גרם בסופו של דבר לחורבן. הייתכן? הרי בשני המקרים מדובר דווקא בהתנהגות הנדרשת מחכמים, לעמוד על דין האמת, דין התורה. ובכל זאת, כאשר העמידה על כל חומרת הדין אינה סבירה, כאשר היא נעשית בדבקות קנאית, היא מובילה לחורבן.
בחודשים האחרונים וגם בימים האחרונים, הישראליות מתחלקת לשלוש קבוצות, שאינן נחצות לפי השתייכות פוליטית. בקצוות נמצאים הסיקריקים. אלו שמוכנים להיאבק באח שכנגד עד חורמה. אולי תהיה כאן מלחמה, הם אומרים, אבל היא לא תהיה מלחמת אחים. אלו - בצד שכנכד - לא האחים שלי. בצד תומכי הרפורמה, אלו שבעיניהם חקיקת הסבירות היא רק המתאבן, "בר הסלטים" שמקדים שינוי דרסטי, במעמד צד אחד, של המבנה המשטרי של ישראל. בצד השני, חלק מהמוחים שכובשים את קפלן וחוסמים את האיילון. אלו מכריזים מעל כל פלטפורמה חברתית, וכל שלט חוצות, שכל שינוי במערכת המשפט הוא סוף הדמוקרטיה ויחד עם זה, כנראה כל מה שהממשלה הזו עושה, חשוד כמוביל אותנו לשם. ובעיני אלו, כדי למנוע שינוי, כל האמצעים, כולל פגיעה נוראה בצה"ל של כולנו, כשרים. המשותף לבני הקצוות היא הנכונות ללכת "עד הסוף" ודחיה כמעט אלימה של כל מחשבה על פשרה.
בתווך נמצא, כבר חודשים ארוכים, רוב הציבור הישראלי. כמעט סקר אחר סקר, בין אם נעשה על ידי ערוץ 12, ערוץ 14, או כל גורם תקשורת אחר, מגלה תמונה דומה: רוב גדול של הציבור רוצה פשרה. רוב הציבור מבין שמערכת המשפט לא מושלמת. רובו מבין שיש מקום לשינויים ותיקונים. רובו, גם אם מתנגד לחקיקה ספציפית, נותן כבוד להכרעת הרוב בבחירות. רובו, גם בין אלו ש"זכו" בבחירות מבין שחקיקה חד צדדית בנושאים כה הרי גורל היא רעה ומסוכנת.
בחודשים ודומה שגם לאחר העברת החוק המצמצם את עילת הסבירות, מנהיגי המפלגות הציוניות הגדולות, מתחבטים לאן לפנות, למי להטות אוזן. מתלבטים בין נכונות לעמוד על שלהם, עד הסוף המר, או להושיט יד כנה לפשרה.
גם עתה, אל מול העוצמה הגוברת של קריאות הקיצונים משני הצדדים, "להעמיד הכל על הדין", הרוב הישראלי שבזמנים כאלו הוא אולי לא דומם אבל צעקני הרבה פחות, צריך לצעוק את דברו.
להחריש בצעקתו את קולות הסיקריקים משני הצדדים, ולתת למנהיגים תמיכה בבחירה בפשרה. ועל המנהיגים, שבסופו של דבר יקבלו את ההכרעה שיכולה להיות גורלית להמשך הקיום המשותף כאן, להביט ברחובות. להבין את גודל השעה ולא להפוך עצמם לזכריה בן אבקולס של דורנו.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'