בכייה של חינם

יש בתוכנו מי שאירועי הימים האלה מזכירים להם את אגדת קמצא ובר־קמצא. לכן הם מתאמצים להתפלל עם העבריינים, עם המהרסים ועם המחריבים, כדי שלא ניפול בשנאת חינם.

לאלה צריך לומר שאם מחנה מתנגדי הרפורמה לתיקון מערכת המשפט הוא בעיניכם בר־קמצא, אל תשכחו שאף אחד לא מגרש אותם מהסעודה. בסך הכול לא רוצים לתת להם זכות וטו על התפריט. ולא הם שהוחרמו, אלא להפך. הצד שלהם הוא שהכריז חרם על השותפות בממשלת נתניהו, וגם על השיחות בבית הנשיא. גם שנאת חינם יש הרבה יותר בצד שלהם, ולא רק בשולי המחנה אלא גם בקרב מנהיגים ואישי ציבור בולטים ובעלי רקורד שמובילים אותו. אגב, בר־קמצא היה בוגד ומלשין, שרק ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס הצילה אותו מהמוות שהיה ראוי לו. אתם בטוחים שאתם רוצים להמשיך עם האנלוגיה הזאת?

ההשוואה היותר נכונה היא לחטא ההיסטורי הראשון של תשעה באב, זה שבעקבותיו באו כל האחרים: חטא המרגלים. בכייה של חינם בגלל תבהלת שווא. אליטה שהוציאה את דיבת הארץ רעה, המיסה את לב העם, מרדה במנהיגות הלגיטימית וסירבה לצאת למלחמה. רק מיעוט קטן מתוכה, יהושע וכלב, לא נסחף בזרם העכור והעז לעמוד כנגדה. גם שם הכאב היה אותנטי והחרדה אמיתית, אבל הם באו מתוך קבלת לשון הרע, חוסר אמונה וקריאה שגויה לחלוטין של מפת המציאות. לשמחתנו המצב היום יותר טוב. לא כל העם נסחף אחרי המרגלים של ימינו, ולכן אפשר גם לקוות שלא תהיה כאן בכייה לדורות.

המצב עכשיו במדינה לא נעים, אבל זה מצב זמני. עלילת השקר ההזויה על הדיקטטורה התיאוקרטית שעומדת לקום כאן תלך ותתמוסס. הטלטלות הזמניות בבורסה יירגעו והכלכלה תתייצב. בהתחלה יהיה אולי קשה להסתדר בלי מי שנאמנותם לעם ישראל, למדינה ולצה"ל מתגלה כנאמנות על תנאי ואהבה התלויה בדבר. אבל החברה הישראלית ומדינת ישראל יתאוששו הרבה יותר מהר ממה שהם חושבים. התרומה שלהם למדינה אינה פוטרת אותם מעול הדמוקרטיה. הם גם מתנשאים וגם טועים לחלוטין כשהם חושבים שרק מתוכם יכולים לצמוח טייסים, אנשי מודיעין, פרופסורים באוניברסיטה, רופאים ואנשי הייטק. הציבור הדתי והמסורתי, הימין החילוני וגם האגף השפוי והאחראי בשמאל ימלאו בתוך זמן קצר כל עמדה שהם ינטשו, בצבא ובאזרחות. הגרעין הקשה של המחאה, כת מוכי הברק וחסידי ברסלר, עלול להמשיך ואף להקצין את צעדיו. אבל כשתמיכת מאות האלפים שייווכחו שלא כצעקתה תלך ותתמוסס, הם יתקשו להמשיך ולהשפיע.

תנשמו עמוק ואל תיבהלו. הגל העכור הזה יחלוף. יש לקוות שאת הצעדים הבאים ניתן יהיה לקדם בהידברות ובפשרה. כדי שזה יקרה צריך שהאופוזיציה, שגם היא מודה שמערכת המשפט זקוקה לתיקון, תפנים שאין לה זכות וטו, ואם תסרב להשתתף במהלך הוא יימשך בלעדיה. שגנץ ולפיד יפסיקו לקוות להיבנות פוליטית מהמחאה פורצת הגבולות והחוק, שמבקשת להזיק ביודעין ובמכוון ולכופף בכוח את הרוב הדמוקרטי.

זה לא ילך בדרכי נועם

לא נעים לי מכבוד השופט נעם סולברג ומאנשים רבים במחנה הלאומי־דתי שתולים את תקוותם לתיקון ואיזון מערכת המשפט בתקופת נשיאותו, תקופה של קצת יותר משלוש שנים, אשר צפויה להתחיל בסוף שנת 2028. לא נעים, אבל אין מנוס מלומר זאת בסבירות גבוהה, כמעט בוודאות: אם לא ישונה הרכב הוועדה לבחירת שופטים, נעם סולברג לא יזכה לכהן כנשיא בית המשפט העליון.

אומנם על פי שיטת הסניוריטי, שהממסד המשפטי כאן הפך אותה לקדושה, זה אמור לקרות. למעשה, כבר בשעת מינויו של סולברג לבית המשפט העליון בשנת 2012 אפשר היה לחשב ולדעת כי בשנת 2028 סולברג שנחשב לשופט שמרן יהיה הוותיק מבין השופטים, ולכן על פי עיקרון הסניוריטי הוא אמור להיבחר לתפקיד הנשיא ללא מתחרים. ממש כשם שהיה ידוע שעמיתתו דפנה ברק־ארז, מהשופטים היותר חילונים־שמאלנים־אקטיביסטים בבית המשפט העליון שמונתה חודשים ספורים אחריו, היא זו שצפויה להיכנס לנעליו כשיגיע לגיל הפרישה.

אז מניין לי התחזית שסולברג לא ימונה? פשוט, על סמך היכרות רבת שנים עם הממסד המשפטי השולט במדינת ישראל, ועם התמיכה הגורפת שהוא זוכה לה באקדמיה ובתקשורת, כפי שאפשר לחוש ביתר שאת בימים אלו. אחת מהשתיים: או שסולברג, בחמש השנים שנותרו עד מינויו, יוכיח שהוא החליף את עורו ושינה משמעותית את השקפתו, או שהם ידאגו לטרפד את מינויו. כי שיטת הסניוריטי לא קדושה יותר מחוסנה הביטחוני, הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל. ואם במסגרת מחאה מופקרת, פורעת חוק וחסרת גבולות מותר להקריב את כל אלה על מזבח שליטת השמאל במדינה באמצעות הממסד המשפטי, אז אנו עתידים לגלות שגם את עיקרון הסניוריטי הקדוש מותר להקריב.

אפשר לחשוב על לפחות שלושה מסלולים מקבילים שיהוו תירוץ להכשיל את מינויו של השופט השמרן לנשיא בית המשפט העליון. המסלול הראשון, שכבר הופעל לא פעם, הוא תפירת תיק. מיטב החוקרים והעיתונאים יהפכו כל אבן כדי למצוא נגדו איזו בעיה של טוהר מידות. זה לא חייב להיות משהו אמיתי, זו יכולה גם להיות עלילה גמורה שתישלף בזמן הנכון, ועד שהיא תופרך כבר ימונה מישהו אחר. הרי זה בדיוק מה שעשו לשר המשפטים פרופ' יעקב נאמן.

אם המסלול הזה לא יצלח, ייעשה ניסיון לפסול את סולברג בטענה שמי שגר בשטחים הכבושים אינו יכול לכהן כנשיא בית המשפט העליון. אומנם המשפט הישראלי מכיר בחוקיות ההתנחלויות, אבל מועצת הביטחון של האו"ם קבעה בכמה החלטות שההתנחלויות אינן חוקיות. מכאן קצרה הדרך לפסילתו בטענה שבעצם מגוריו בגוש עציון הוא נחשב בעולם כמי שמפר את החוק הבינלאומי. ואחרי שמסבירים לנו שוב ושוב שרק מעמדו ויוקרתו של בג"ץ בעולם עומדים בינינו ובין העמדת בכירי מערכת הביטחון לדין בהאג, לא יהיה קשה להמשיך ולטעון שלא יישאר הרבה מהיוקרה הזאת כשבראשו יעמוד מי שבעיניהם הוא מתנחל עבריין.

טיעון אפשרי נוסף הוא שלמרות קדושת הסניוריטי, המקרה של סולברג הוא מיוחד, משום שביותר מדי מקרים דעתו המשפטית שונה מדעת חבריו. יטענו שלמרות עיקרון הסניוריטי, כאשר מדובר בשופט שנותר במיעוט בפסקי דין רבים מדי, יש להעדיף על פניו שופט פחות ותיק אבל כזה שנמצא יותר בקונצנזוס המקובל בבית המשפט.

כאשר המחנה הלאומי יזעק חמס על גזלת כבשת הרש, הטיעונים שכנגד כבר יהיו מוכנים מראש. הרי איילת שקד, כשכיהנה מטעמכם כשרת המשפטים, כפרה בקדושת הסניוריטי וניסתה למנות את יצחק עמית במקום השופטת הוותיקה יותר אסתר חיות. היא נכשלה רק משום שהשופטים עשו יד אחת ואיש מלבדה לא הגיש מועמדות לתפקיד. במשך שנים טענתם נגד שיטת הסניוריטי, הם יאמרו, ולא ביטלתם אותה רק משום שלא היה לכם כוח. אז לנו יש עכשיו כוח, והחלטנו באופן חד־פעמי לסטות ממנה. מה לכם כי תלינו?

כאן המקום להזכיר שבשביל לבחור נשיא לבית המשפט העליון די ברוב רגיל בוועדה לבחירת שופטים, ואין צורך בתמיכה של שבעה חברי ועדה כמו בבחירת שופט חדש לעליון. כמו כן יש להזכיר שבשיטה הנוכחית מובטח לגוש המשותף של השופטים, האופוזיציה ולשכת עורכי הדין רוב של שישה נגד שלושה חברים בוועדה גם כשהימין בשלטון. הרוב שהשיגה איילת שקד בוועדה נשען על ברית נדירה בינה ובין יושב ראש לשכת עורכי הדין דאז, אפי נווה. את המחיר שילם נווה, שאומנם אינו טלית שכולה תכלת, בשני תיקים פליליים שהביאו להדחתו מהתפקיד. זה לא עניין של מה בכך. כבר למדנו עד כמה קריטית זהותו האידאולוגית של נשיא בית המשפט העליון, שיכול לצוות הרכבי שופטים לתיקים ספציפיים באופן שיבטיח את התוצאה המשפטית הרצויה בעיניו.

המסקנה ברורה. אם אנחנו רוצים שאי פעם ייבחר כאן נשיא שמרן, סולברג או אחר, המחנה הלאומי לא יכול לוותר על שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. ההרכב הנוכחי מנציח את שלטון השמאל בוועדה, ואת המשך הדומיננטיות של שופטי בג"ץ אקטיביסטים הנוטים אידאולוגית לכיוון השמאלני־חילוני. כל עוד זה לא ישונה, אנחנו נמשיך לבחור בקלפי בימין ולקבל מדיניות שמאל. או גרוע מכך, נתייאש ואפילו לא נטרח להגיע לקלפי.

לתגובות: [email protected]

***