אהבת חינם היא היציאה מהפרטיות, הדאגה לאחר.
אהבת חינם היא גם הרחבת עצם הפרטיות שלך להקמת משפחה: לגדל ילדים, לחנכם ולדאוג להם. להיות אמא או אבא באמת - זו אהבת חינם.
אהבת חינם היא לתרום כסף, כסף שלך שהזעת עבורו - למען הכלל. אהבת חינם זה לראות בעבודה או בקריירה שלך שליחות, הרבה לפני משלח יד.
אהבת חינם היא להתנדב, לתרום זמן, זמן יקר, חיים שחולפים, עבור עם ישראל. אהבת חינם זה לעשות חסד, על כל צורותיו ואופניו. מצוות החסד גדולה מהצדקה, היא מצווה ללא שיעור וללא גבול. הצדקה היא בממון והחסד בגוף (לתרום כליה זו דרגה אחרת לגמרי).
אהבת חינם היא גיוס לצה"ל בסדיר ובמילואים, ולכוחות הביטחון וההצלה, לכל תפקיד תורם ומשמעותי, קרבי, תומכ"ל או עורפי, שאתה נותן בו הרבה יותר ממה שאתה מקבל. ללא תנאי וללא סייג.
אהבת חינם היא ללמוד רפואה, או סיעוד, ולהציל חיים בלי תנאי ובלי סייג. אהבת חינם זה להיות מטפלת, גננת, או להיות מורה, לחנך ולגדל ולהצמיח את ילדי ונערי ישראל, למלא את קומתם, מן הכוח אל הפועל.
אהבת חינם זה לתרום רוחנית: לא רק כפסיכולוג או מטפל, אלא כחבר, כיהודי, וכאדם: להעניק לאחר שמחה, דעת, רוח, תקווה, עצה טובה, קדושה, תורה ומצווה. אהבת חינם זה ללמוד תורה לשמה, לא למען עצמך, אלא עבור גאולת ישראל, לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
ועוד דבר: אהבת חינם זה גם לא להזיק. תוכחה ומחאה בהחלט יכולות להיות אהבת חינם - כאשר הן באות לשכנע לתקן למען הכלל, להתווכח ולעמוד על האמת מבלי לכפות או להיות אלים.
לדעת שהקול שלך בקלפי שווה בדיוק לקולו של האחר. (קל וחומר לנבחר ציבור, לא להבטיח ולעשות להפך.)
לא לחסום כבישים למי שלא עשה לך רע, לא לנצל עמדת כוח שקיבלת מהציבור - נגד הציבור, לא לפרק את צה"ל, בתי החולים או את הכלכלה.
זו לא רק פילוסופיה. לאהבת חינם יש גם מדד: התורה מצווה אותנו לסייע דווקא לשונא שנמצא בצרה, יותר מאשר לאוהב. אם תראה יהודי, יריב אישי או פוליטי, שהרכב שלו נתקע - האם תסייע? אם יצטרך חלילה ניתוח יקר, האם תעזור בגיוס כספים? האם תתפלל עבורו?
ומה על הציבור? העם? אם תפרוץ מלחמה - האם תהיה חלוץ וראשון לכל משימה? או שתעמוד מנגד?
אם התשובה היא "כן", יש בך אהבת חינם. אם תגובתך היא "לא" - עליך לתקן. ואנא, עד אז, אל תדבר על אהבת חינם.