הסרבנות היא מכה אנושה וסופנית ליכולת לשקם את הצבא

לפני כעשרים וחמש שנים לערך גובשה תפיסה בצה"ל שהמלחמות הגדולות הסתיימו עקב השלום עם המצרים והירדינים והסורים שאינם מהווים איום.

עקב תפיסה הרת אסון זו הוחלט בדרג הצבאי הבכיר, על צבא קטן , טכנולוגי וקטלני. במשך העשרים השנים האחרונות קוצצו יחידות רבות מאוד ביבשה בלי כל פרופורציה לאיום שגדל באותן שנים בצורה מפלצתית סביב המדינה, המאיים על קיומה של מדינת ישראל.

אך בכך לא די, התגבשה תפיסה בצה"ל, שהיות ולא יהיה צורך משמעותי להפעיל את יחידות יבשה במלחמה, הרי שאפשר לבסס את ההגנה וההתקפה על ח"א. החשיבה האומללה הזו הביאה לנטישת צבא היבשה ויבושו, יחידות המילואים פסקו להתאמן וגם לא הטמיעו אמצעי לחימה חדשים.

יחידות הסדירות שהיו אמורות לקלוט אמצעי לחימה חדשים ולשפר את יכולותיהן בשדה הקרב העתידי, אומנם קלטו ציוד במליארדי שקלים בעיקר בתקופתו של הרמטכ"ל כוכבי, אבל גם ע"י קודמיו , אך לא נערכו אימונים חיים וגם ברוב המקרים לא נערכו אימוני סמולציה בדרגי הגדודים והפלוגות,( ראה הגדודים הרב ממדיים שלא צמחו ליכולות פעולה).

גם הפעלת כוחות היבשה נחסמה מהחשש שמישהו יסרט ( ראה הדוגמה במבצע שומר החומות בה בוטלה הטעיה של כוחות היבשה ) תהליך זה הביא לשחיקה קשה במוטיבציה וברוח הלחימה של הלוחמים ביבשה. אמרו לי מפקדים וחיילים רבים ביחידות השדה, הדרג הבכיר בצה"ל לא סופר אותנו.

ההשקעה העיקרית הלכה לקניית מטוסים חדשים , רוב הכסף של הסיוע החוץ האמריקאי במיליארדי דולרים הלך לח"א, לקניית מטוסים ומעט מאוד לכל שאר החילות .

כל זה קורה כאשר יכולתיו של חיל האויר במלחמה האזורית הבאה תרד פלאים מול אלפי טילים שישוגרו מדי יום על מדינת ישראל. בכל הסבבים מול עזה לא הצליח כל חיל האויר לעצור את קצב שיגור הרקטות לעבר ישראל,(כדוגמה: סדר גודל של 400 רקטות מדי יום במבצע "שומר החומות") כיצד ח"א יוכל להתמודד עם כ- 3500 טילים, רקטות וכטב"מים שישוגרו מדי יום על ישראל במלחמה האזורית הבאה, מטווחים של מאות ק"מ מכל עבריה של המדינה ויגרמו למאות אתרי הרס מדי יום ביומו, והפעם יהיו ביניהם אלפי טילים מדויקים עם רשק"ים (ראשי נפץ) של מאות ק"ג שיגרמו לפגיעה אנושה במרכזי אוכלוסיה, תחנות חשמל, מתקני מים, מצבורי דלק וגז , תשתיות תחבורתיות וכלכליות, בבסיסי הים, האויר והיבשה, סמלי שלטון ומטרות אסטרטגיות נוספות. הבעיות עם חיל האויר מוכרות היטב שנים רבות.

מעבר לכך, יכולותיו של חיל האויר יהיו בטלות בשישים במלחמה האזורית הבאה. ח"א גם לא הכין את בסיסיו שיהפכו למטרה אסטרטגית לטילי האויב מדויקים וכטב"מים ( כלי טייס בלתי מאוישים )דבר שיגרום לפגיעה קשה מאוד בבסיסיו ובמסלולי ההמראה של המטוסים והתוצאה מכך, אי יכולת של רבים ממטוסיו להמריא ולבצע את משימותיהם. ההגנה הרב שכבתית לא תתן מענה במלחמה האזורית הבאה להגנה על התשתיות של המדינה ועל האוכלוסיה .

מדובר בשלוש שכבות הגנה: א.השכבה העליונה היא הגנה מול הטילים הבלסטיים של האויב, שמפניהם אמור להגן טיל החץ שעלות טיל אחד 3 מליון דולר, ב.שכבה שנייה , הגנה מול טילים מדויקים של האויב המשוגרים מטווחים של עד 300 ק"מ שמפניהם אמור להגן הטיל קלע דוד , עלות טיל אחד מליון דולר. ג.רקטה כיפת ברזל שאמורה להגן בפני הרקטות הקטנות וקצרות הטווח של האויב עלותה 100 אלף דולר להפלת רקטה אחת של האויב. עלות המימון של הטילים שלנו בשלוש השכבות, הן עלויות בסכומי עתק בסדרי גודל עצומים של עשרות מליארדי דולרים, ולכן המלאים קטנים מאוד. המשמעות שבמלחמה אזורית הבאה שבה ישוגרו אלפי טילים רקטות וכטב"מים מדי יום על ישראל, המלאים של הטילים שלנו יזלו תוך מספר ימים מועט. ונשאר ללא הגנה מפני טילי האויב . עזרה של ארה"ב ברכבת אוירית כפי שזה קרה במלחמת יום הכיפורים הוא חלום בהקיץ לגבי המלחמה האזורית הבאה שתפקוד אותנו.

בנוסף לכל הבעיות שמניתי, אנו עדים לפיתוח והצטידות של האיראנים בטילים חדשים "היפר - סוני" במהירות פי חמש ממהירות הקול , טילים משייטים שאין לצהל תשובה אליהם . הפתרונות הנדרשים באופן מידי להתמודדות עם טילי האויב, כמו חיל טילים ולייזר עוצמתי לא נימצאים בידינו כתוצאה מקוצר ראות , אינטרסים צרים, אגו , זחיחות ויוהרה של המנהיגות הבטחונית והמדינית , לובים וכיפופי ידיים כאשר האינטרס על הגנת המולדת לא נימצא בחזית השיקולים. אי הבנת מוחלטת של הפיקוד הבכיר בצה"ל אך מתכוננים למלחמה האזורית הבאה . קיימים עוד שני מערכים חשובים מאוד שבלעדיהם אי אפשר לנצח מלחמה : מערך הלוגסטיקה והאחזקה מערך כוח האדם של צה"ל . מערכי הלוגיסטיקה והאחזקה של צה"ל עברו הפרטה ואיזרוח בשנים האחרונות. כתוצאה מכך אלפי נגדים וקצינים בעלי מיקצוע במערכים אלה פוטרו מהצבא, והטיפול עבר לחברות אזרחיות. מדובר על מעל 1100 מפעלים חיוניים אזרחיים שתפקידם לתת לצה"ל מענה בשגרה ובחירום בכל תחומי התספוקת והאחזקה . צה"ל חתם הסכמים עם חברות האזרחיות לשגרה בלבד, אבל לא לחירום. כתוצאה מכך החברות האזרחיות לא קיבלו כסף מהצבא להכין מלאי חירום בתחום חלקי חילוף , חומרים , תספוקת ועוד, כך שאין לחברות האזרחיות יכולת למלא את משימתן במלחמה האזורית הבאה .

המשמעות המטלטלת מכך, צה"ל יעצר מלכת במלחמה אזורית הבאה תוך ימים ספורים בלבד, ויכולתיו של הצבא להמשיך להלחם תיפסק באחת. בתחום כוח האדם, צה"ל נמצא היום במשבר החמור ביותר בתולדותיו. אובדן היכולות המקצועיות בכל מערכי האחזקה והלוגסטיקה בצה"ל כתוצאה מקיצוץ של אלפי קצינים ונגדים מקצועיים בתר"ש ( תכנית רב שנתית) "גדעון" בתקופתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזינקוט. יצירת פערים בלתי ניתנים לגישור בין כוח האדם שנותר לבין המשימות שעלו. זה הביא לאי יכולת ביצוע תוכניות עבודה ומשימות בכל תחומי העשייה של הצבא. נוצרו סטנדרטים נמוכים מאוד מתחת לקווים האדומים, ותרבות שקר . בנוסף לכך אנו עדים בשנים האחרונות לבריחה המונית של הקצינים והנגדים הטובים והאיכותיים מהשרות בקבע. כתוצאה ממודל הקבע הצעיר שגם הוא נכנס בתר"ש "גדעון" בתקופתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזינקוט.

מודל זה שיזכר לדראון עולם, יצר בקרב משרתי הקבע חוסר ביטחון תעסוקתי, קדנציות קצרות וקידום חברים ומקורבים על פני הטובים והאיכותיים. על כל הבלגן הזה שהצגתי בפניכם מנצחת תרבות אירגונית קלוקלת שאחזה והורסת כל פינה טובה בצה"ל.

תרבות של חוסר משמעת , אי ודואי פקודות, אי ביצוע בקרה ומעקב על החלטות וישומן, אי ישום לקחים , תחקירים לא אמינים, תיאום עמדות ומרמה על מנת לצאת טוב מהאירוע, תרבות של שקר שאחזה בכל הדרגים מהבכירים ביותר שנותנים דוגמה רעה ועד הדרגים הזוטרים , בריחה מאחריות, אי ביצוע נוהלי שגרה, חיילים בסדיר לא עומדים למסדרים ולא מנקים את נשקם לעיתים במשך שבועות ואף חודשים, לוחמים במילואים שאיבדו את יכולתם לפרק נשק, לתאמו, לנקותו ולהתגבר על תקלות קלות שיווצרו בשדה הקרב, וזו רק תחילתה של הרשימה.

התרבות האירגונית של כל אירגון היא המסד והיסודות שעליו נבנים יכולותיו והצלחותיו של האירגון , ברגע שהיסודות האלה נסדקים ומתפוררים (כפי שזה מתרחש בצבא אין שום כוח בעולם שיאפשר הקמת אירגון שיעמוד במטרותיו ומשימותיו, זה בדיוק המצב המתרחש בצה"ל כבר שנים רבות. הסרבנות היא מכה אנושה וסופנית ליכולת לשקם את הצבא