אנשי ימין טובים, באמת טובים, כאלה שטובת האומה והמדינה לנגד עיניהם קוראים להקפאת כל מהלכי החקיקה עד להסכמה רחבה עם נציגי האופוזיציה.
ברור לי שלקבוצה הזו מסתננים גם מי שיש בהם את גן ה'ונהי בעינינו כחגבים', הגן הזה שמטמיע בהם את התפיסה שלא רק שהימין לא יכול להוביל מדיניות, אלא גם שלא מגיע לו להוביל מדיניות. השמאל בעיניהם הוא המנהיג האולטימטיבי, גם אם תפיסתו מנוגדת במאה ושמונים מעלות לתפיסתם, גם אם הוא עושה זאת בדורסנות, גם אם מעניינת אותו עמדת הימין כקליפת השום. אפשר להתייחס גם לקבוצה הזו, אבל בשורות הבאות אני מעדיף להתמקד באותם הדורשים את הקפאת החקיקה מתוך תחושה עמוקה של אחריות לאומית, התנערות מסקטוריאליות וראיה בוגרת של עתיד המדינה, כאמור, האנשים הטובים ותמי הדרך, להם אני רוצה לכתוב את השורות הבאות:
אין ספק שראייתכם הכלל ישראלית מרשימה, ראויה להערכה ונובעת מלב טוב החפץ בעם מאוחד הצועד יחד ומקים בגאון את הנס ששמו מדינת ישראל. עם זאת, ככה מנהלים שיח פוליטי ומנהיגותי? לא צריך להיות פרופ' אומן או מומחה אחר בתורת המשחקים כדי להבין שהמשמעות היחידה של דבריכם היא מתן זכות וטו למחנה השמאל, מה שיגביר את סרבנותו, עקשנותו והתרחקותו מכל מתווה של אחדות והליכה ביחד. הרי אם אכן יכריזו מובילי המהלך לתיקון מערכת המשפט שדבר לא יקודם עד להסכמת האופוזיציה, הדבר הטבעי והמתבקש מבחינת האופוזיציה הוא ישיבה בצד בשילוב ידיים, בשפתיים חשוקות ובתנועה בלתי פוסקת של דובי לא-לא.
אין ולא תהיה שום סיבה לאופוזיציה לוותר ולו את הוויתור הקטן ביותר אם היא תדע, או אפילו רק תחשוב, שעד שהיא לא תסכים דבר לא יקודם, וכך אכן דבר לא יקודם. לאיזו אחדות ניתן להתקדם בצורה שכזו? מה ההיגיון הפוליטי שבגישה הזו?
הדיבורים על אחדות הם תמיד נעימים ומחממים את הלב, והם אכן חשובים ויקרים לכולנו, אבל אם רוצים להנהיג, הדרך האחרונה לכך היא מתן זכות וטו למחנה שמנגד. את זה, אגב, מבינים נהדר בשמאל, וממש משום כך איש לא ניסה לגשש להסכמות כלשהן כשקודמו שם הסכמי אוסלו, העקירה מגוש קטיף ומסירת שדות הגז ללבנון-חיזבאללה. בצד ההוא של המדרכה הפוליטית מבינים היטב שבפוליטיקה דמוקרטית יש רוב ומיעוט, ואם קיבלתי רוב, גם של מנדטון עלוב אחד שהושג ברמיית מיצובישי, זה מספיק כדי לשעוט אל המטרה, והימין? הצחקתם אותנו... שיחכו לבחירות.
בקיצור, תפיסה שכזו היא גם לא דמוקרטית, בהיותה מוחקת בפועל את הכלל הפשוט, שהרוב הוא הקובע ומתווה את המדיניות, אבל היא גם מותירה את המדינה תמיד בידיו של השמאל. כשהוא בקואליציה הוא אפילו לא מהרהר לקיים שיח של הסכמה ופועל במרץ ובמרצ לקידום תפיסותיו, וכשהוא באופוזיציה הוא נאחז בקרנות מזבח סרבנותו, והימין ממתין מבויש לקבל ממנו אישור להנהיג כאן מדינה. אז בשביל מה ללכת לבחירות? קחו את מחזיק המפתחות של מדינת ישראל, תנו אותו למנהיגי השמאל, שיתנהלו לבד, ורק שיודיעו לנו מדי פעם כשיש יום בחירות כדי שלא נלך לעבודה באותו יום.
אבל יש כאן עוד עניין. נגיד שאכן יש רצון לקדם אחדות והסכמה, בואו נבחן את מה שעברנו בימים האחרונים ונשקול אם הדבר אכן אפשרי או שאולי אנחנו בעיצומה של הונאת ענק.
הרי לכולם, ימין ושמאל, מתנגדי ותומכי הרפורמה, ברור שצמצום עילת הסבירות הוא צעד זניח, שולי ולא משמעותי. שני הצדדים יודעים היטב שלא לשווא נאות אהרון ברק לוותר על הסעיף הזה. יש באמתחתו של בג"ץ אינספור עילות אחרות, דומות להפליא, שבהן הוא יוכל להשתמש ברצותו למחוק ולבטל חקיקה של הכנסת, וציינו כבר מומחים ממני את עילת המידתיות, עילת השיוויוניות, עילת חוסר תום הלב ושאר ירקות. אז על מה המהומה בדיוק?
כמו כן, אנחנו שומעים שוב ושוב את מנהיגיה הפוליטיים של המחאה, לפיד, גנץ, סער, כהנא ואחרים, חוזרים ואומרים שגם להם ברור הצורך בתיקון מערכת המשפט (הם הרי לא יכולים להתכחש לכל כך הרבה ציטטות מעברם הלא רחוק אודות הצורך הבהול ברפורמה), אבל, הם אומרים לנו בנימה מחנכת 'לא ככה עושים את זה', רפורמה חשובה כל כך ונצרכת כל כך, הם אומרים, לא עושים בדורסנות, ביהירות, בהתעלמות מהאחר, במהירות וכו' וכו'. כלומר מה שמטריד אותם זו לא המהות של האירוע, על זה הם מסכימים. מה שמטריד אותם זה האופן, כלומר מידת הנימוס וסבר הפנים שבו מובילים שמחה רוטמן ויריב לוין את האירוע, אז תגידו לי אתם וברצינות, על נימוסים והליכות שורפים כאן כבישים, מסתערים על הכנסת, חוסמים צירי תנועה, מסרבים לשירות בצה"ל, מפקירים את הכלכלה, מכים חברי כנסת ושרים? כל זה בגלל שעושים כאן משהו נכון אבל לא בנימוס הנכון? קשה לי להאמין שאדם רציני מאמין בכך.
אז אולי בואו נודה על האמת, לא הרפורמה מוציאה אותם לרחובות, לא מהותה ולא נימוסיה, לא עילת הסבירות ולא תפקיד היועמ"שית (גם למפגינים יש מספיק שכל להבין שיועמ"שית שנבחרה על ידי ממשלה אחת לא יכולה לפעול בתום לב עם ממשלה שעמדותיה הפוכות). יש כאן משהו אחר והמשהו האחר הזה הוא הסלידה מנתניהו ותחושת ההזדמנות להפיל אותו אחרי שבבית המשפט הדברים לא מתקדמים בהתאם לתכניות, החשש מדמוגרפיה שלוקחת את המדינה לכיוון מסורתי וימני יותר או הסירוב לראות את הימין כראוי לשלוט או גם זה וגם זה וגם זה.
לו היו נציגי האופוזיציה רוצים להוכיח שאכן הרפורמה היא זו שמעניינת אותם הם היו מעלים זה מכבר את תכניתם שלהם לסדר היום. הם היו אומרים בבירור ובפומבי מה לטעמם צריך לתקן ואיך, מציגים חלופה כלשהי לתכנית לוין, ואז מתחילים לקיים ויכוח ראוי ומכובד שבו כל צד נאלץ לוותר, להתגמש ולקבל את עמדת האחר עד לגיבוש מתווה משותף. אבל כל זה לא קורה. האופוזיציה מסרבת באדיקות לומר מה המענה שלה לסוגיות בהן דנה הרפורמה, ואת זה הם עושים כי לא הרפורמה מעסיקה אותם, אלא הרצון לראות את מחנה הימין כורע ברך מושפל ונאלץ להוריד מעליו את העומד בראשו, זה שנבחר בקולות רוב העם להנהגה.
כל מחווה מימין צריכה להיות מותנית לפחות בהצגת עמדותיה הסדורות של האופוזיציה לגבי הרפורמה הרצויה לתפיסתה. אחרי שתוצג עמדת האופוזיציה יהיה מקום להתחיל לבחון אם יש על מה לדבר. כל עוד זה לא קורה, גובר החשד שאנו נתונים בעיצומה של הונאת ענק שלוקחת מדינה שלמה כבת ערובה בידי שמאל חסר אחריות.
אחיי היקרים, אנשי הימין האחראי המאחד והמלכד, כוונותיכם טובות וראויות, אין לי בכך צל צילו של ספק, אבל כדאי שנכיר ברצון האמיתי שמאחורי תבערת ותבהלת קפלן, מעבר לכך שכאמור, במתן ווטו לאופוזיציה לא מנהלים מנהיגות מאחדת, אלא רק מקשיחים את עמדותיה.