"תחיית הרבנות, זאת אומרת: החזרת כבוד הרבנות, הלא זהו הד קול הנבואה המובטחת: 'ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה'... הרבנות תשפיע על ידי השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש ובכל העולם כולו".
את החזון הגדול הזה, שכמעט אין צורך להציג לקוראי 'בשבע', שעומד מאחורי ייסוד הרבנות הראשית ובדבריו של הרב קוק שצוטטו לעיל, צריך לצקת אל תוך כלים מעשיים ופרקטיים.
ברור שבשנים האחרונות נוצר פער גדול מאוד בין החזון הזה ובין חוויית המשתמש של הציבור הישראלי בכלל ושל אנשי הציונות הדתית בפרט מהרבנות ומהמשרתים בקודש. אפשר למנות אשמים רבים במציאות העבר, אולם מצעה של מפלגת הציונות הדתית כולל בתוכו את הרצון להשיב עטרה ליושנה, כפשוטו של ביטוי, ולחזק את הרבנות הראשית.
כיום מונח על שולחן ועדת החוקה החוק שעוסק באופן מינוי רבני ערים, יישובים ושכונות. החוק שהצעתי יחד עם חבר הכנסת ארז מלול מש"ס נועד לפתור בעיות רבות בהליכי המינוי, לחבר בין הרבנים לקהילות שבהן הם יכהנו, ולוודא שניתן יהיה למנות מועמדים מגוונים המשקפים את הציבור כולו.
לפני שנצלול לפרטים חייבים לומר מילה על המצב הקיים. בעת הקמת הממשלה היו חסרים 41 רבני ערים, שלא מונו במשך שנים רבות. אי המינוי אינו יוצר מחסור בג'ובים חלילה. הוא יוצר שירותים לקויים לכלל האזרחים. הוא יוצר מקומות שבהם רמת הכשרות נפגעת. הוא גורם לריחוק הולך וגדל בין הקהילה המקומית ובין הרבנים.
הצעת החוק מפשטת את הליכי המינוי וגורמת לכך שכל הקולות הרלוונטיים יישמעו בהליך. תושבי העיר מהווים 75 אחוזים לפחות מהגוף הבוחר. שליש לפחות מהגוף שבוחר רבני ערים הן נשים (בניגוד ל־25 אחוזים בתקנות הישנות). בחוק מוקמת לראשונה נציבות תלונות על רבנים. החוק מאחיד את הליכי המשמעת, מונע "שחקני וטו" בתהליך, מצמצם את האפשרות להעניק תעודת כשירות למי שלא עבר מבחנים כך שהחריג ישמש באמת רק לתלמידי חכמים מובהקים וגדולים בתורה, ועוד ועוד.
כלפי הצעת החוק נשמעו סוגים שונים של ביקורות, אולם העיקרית שבהן קשורה לכך שנבחרי הציבור המקומיים בגוף הבוחר כביכול מאבדים מכוחם. הביקורת הזאת ברובה הגדול מבוססת על הטיוטה הראשונה של החוק, שתוקנה בדיוני הוועדה. נכון להיום אין לה בסיס.
בהחלט יש בהצעת החוק אמירה עקרונית שמבטאת את האני מאמין של הציונות הדתית. יש צורך ברבנות ראשית ממלכתית, שתתבטא בתחומי הפעילות העיקריים של רבני העיר. אנו מתקשים לקבל סיטואציה שבה רבני ערים מסרבים לתת כשרות לעסק שמסתמך על היתר המכירה, בהתאם למדיניות הארצית של הרבנות הראשית. אנו לא מוכנים לסבול מציאות שרב יסרב לרשום לנישואין מישהו שעבר גיור כהלכה בחתימת הרב הראשי. ולכן המחשבה שכל עיר תהיה יחידה נפרדת לגמרי מעוררת בעיה קשה.
מצד שני, ברור שאין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור. ולכן האיזון שמציע החוק קובע שנבחרי הציבור המקומיים לא יהיו פחות מחצי מהגוף הבוחר. ברוב המקרים הם יהיו יותר מ־50 אחוזים. השר בוחר רבע מהגוף הבוחר בהתייעצות עם ראש העיר, ומכניס אליו אנשים שפעילים בתחומי הדת, התרבות והחינוך בעיר ומעוניינים בקיום שירותי דת. הרבע הנוסף הם חברי מועצת הרבנות הראשית.
ההצבעה היא חשאית ונערכת בקלפי, כדי להרחיק כל חשש מפני לחצים פסולים. וכך בבחירת רב עיר שותפים התושבים המקומיים יחד עם הרבנות הראשית והשלטון המרכזי, כדי שהרבנים שייבחרו ישקפו את מגוון הדעות, העדות וההשקפות של הציבור הגדול שממתין לכך כבר שנים רבות.
החוק אומנם עוסק כמעט כולו בפרוצדורה, אבל הוא משקף גם את חזונו של הרב קוק בנוגע לרבנות הראשית, למקומה ולתפקידה, וגם את ההבנה שקיימת כיום, ברוך השם, בכל חלקי הקואליציה, שאסור להשאיר מציאות שבה הרבנות ושירותי הדת בישראל הם נחלה של מפלגה אחת בלבד.
הנושא הזה רלוונטי לכולם, כולם שותפים בו, ואני סמוך ובטוח שלאחר סיום חקיקת החוק, הרבנים שימונו לפיו יהיו מחוברים וקשורים לכלל הציבור.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם מפלגת הציונות הדתית ויושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט