לאחרונה יצא לי להיתקל בראיון מרתק של פרופסור מתיאס דסמט הבלגי אצל המראיין האמריקאי טאקר קרלסון (בזכותו של שרון דגן, אשר תרגם).
בראיון מציג פרופסור דסמט תקציר של ספרו: 'הפסיכולוגיה של הטוטליטריות', שהינו פרי מחקרו רב השנים.
דסמט מתאר שלב אחר שלב את תהליך היווצרותו של המון מתלהם ומסוכן המוכן לרמוס ולדרוס כל מי ומה שאינם מקבלים על עצמם את אמונותיו הבלתי ניתנות לערעור ואפילו הרהור.
מה שעובר על אותו המון, כך טוען המלומד, מקביל לתהליך של היפנוזה אותו עובר אדם פרטי, במהלכו תשומת ליבו מוסטת לעבר נקודה אחת בלבד במציאות, נקודה אשר אותה הוא מזהה כצרת הצרות של חייו וככזו שרק על ידי התמקדות וטיפול בה הוא יזכה לאושר והצלחה.
ההמון המהופנט, הגם שכלפי חוץ נראה אינטליגנטי, מתקדם, חושב וידען, מאבד לאט לאט את האחיזה במציאות, את היכולת להבחין במורכבויות ואת האפשרות לשפוט דברים בצורה ריאלית ולהפעיל שיקול דעת. מי שיעז להרים ראשו, להציע הצעות שונות, להציג עובדות סותרות, או אפילו רק לתהות על אמיתותיו של אותו המון, יוקע, יוצא מחוץ לגדר ויזכה לקיתונות של בוז וזלזול.
קצר כאן המצע מלפרוס את כל התהליך אותו מתאר הפרופסור הבלגי, על אף שחשוב וכדאי להכיר אותו לפרטי פרטים – מהשפעת תחושת הבדידות אשר הולכת ופושה בחברה התורמת להיווצרותו של אותו המון, דרך המניפולציות שמפעילים עליו מעצבי דעת קהל חסרי אחריות ועד לנכונותו להשתתף בטקסים חסרי היגיון וכמעט מיסטיים.
מכל מקום, רק נציין שהתהליך הזה, כשאין מה שיעמוד מולו ויבלום אותו, יכול להגיע עד לכדי יצירתם של משטרים טוטליטריים, הדומים לאלו אותם כבר פגשנו במאה הקודמת – זה שברוסיה הקומוניסטית וזה שבגרמניה הנאצית.
אממ... אז על אף שמאוד מאוד מפתה וכמעט שלא ניתן שלא להשליך מתוצאות מחקרו של דסמט על התהליכים בהם אנו צופים בימים אלו ממש – תהליכי היווצרותו של 'המון' בחלקים נרחבים של השמאל הישראלי המתנגד לרפורמה המשפטית, לעניות דעתי זו אומנם בלי ספק השלכה אמיתית ומתאימה, אך היא תהיה השלכה קלה מידי וברורה מידי.
כדי להשוות בין היווצרותם של ההמונים הנוראיים של המאה הקודמת לבין המתרחש בימים אלו, לא צריך את פרופסור דסמט. המציאות זועקת עד לשמים: סכנה! צווחות ה'בושה, בושה, בושה' של מתפרעי איילון ונביחות ה'ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה' של הצרים על בתי נבחרי העם, מאפשרים לנו לוותר על הצורך בקריאת מחקרי עומק פסיכולוגים על תהליכי היווצרותם של המונים. מפגני האימה של החודשים האחרונים מדברים בעד עצמם וה' ישמרנו מהמופרעים ברחובות ומנבחרי הציבור שלהם חסרי האחריות, שלא נגיע לשפיכות דמים והתמוטטות החברה.
כפי שכתבתי, לקחת את מחקרו של דסמט ולהשוות אותו למציאות הצועקת מול עינינו, זו עבודה קלה מידי ולא אתגר של ממש. אם נרצה לאתגר את עצמנו ולקחת נקודה חשובה מספרו, אם נרצה להבין כיצד אנחנו בעצמנו הופכים, או לפחות עלולים להפוך, להמון מוסת, עדר של בני אדם חסרי שיקול דעת עצמי, כאלו המתעלמים מעובדות, מחקרים מדעיים, מִספּרים ונתונים מציאותיים, שומה עלינו לפקוח עיניים ולהביט בצורה מחודשת על שלל האמיתות התרבותיות אותן הפנמנו בקרבנו במהלך השנים האחרונות.
כדי להבהיר את הנקודה מומלץ לערוך ניסוי: בִּחרו את אחת מאותן אמיתות תרבותיות שהתחדשו לנו בשנים האחרונות, כאלו שעד לפני כשלושים שנה היו נחשבות כלא מוסריות, הזויות, חסרות היגיון או טעם, ונסו להעלות טיעונים כנגדן בפני כמה ממכריכם, עדיף כאלו שלא יהיו מבוגרים מידי. אם תגלו שבִּמְקום טיעונים נגדיים רציונאליים ומנומקים, תחטפו על הראש ביב של מי שופכין, אז טא דא דא דאם טא דאם, הנה לפניכם הופיע במלוא הדרו... ה'המון'.
ואם תרצו, אז אפשר גם ברחל בתכם הקטנה: בעולמנו כבר אין סיכוי לנהל דיון, בו ההיגיון הוא הקו המנחה, ביחס לשאלת שילוב בנות בתפקידי לחימה בצבא אשר עדיין אמור להחזיק בתפקיד המסורתי של צבאות: לנצח במלחמה. כמו כן, גם שאלת הזכות להורות של בני זוג סוטים לא יכולה לעלות לדיון, ואין זה משנה כמה מחקרים ועובדות על האומללות להם 'יזכו' ילדיהם המסכנים כבר פורסמו.
וכאן כדאי לשים לב: זה לא שההתנגדות לדעה השנייה, זו הנקראת 'שמרנית' או 'מיושנת', הינה מאוד מאוד חריפה. הלוואי וזה היה המצב.
לדאבוננו תמונת המצב היא שהדעה השנייה כלל אינה ראויה לבוא בקהל ונושאיה יעברו ארבע מיתות בית דין בידי אותו 'המון' וכלבי התקיפה שלו, אמצעי התקשורת, שלא ינוחו ולא ישחררו מלפיתתם עד שאותו כוכב אחד קטן שהעז יאבד את כבודו, תדמיתו ופרנסתו. הכפריים הזועמים לא יניחו את הקלשון מידיהם עד אשר אותו אחד שהעז 'להפר את הסדר הציבורי' באומרו כל מיני דברים מיושנים ומתסיסים, יוגלה מהעיר וביתו יעלה באש.
לא עובדות, לא נתונים, לא עדויות חיות על כאלו שכבר שילמו את מחיר האמיתות התרבותיות הבלתי ניתנות לערעור, דבר מכל זה לא יכול להשפיע או לשנות את דעתו של אותו 'המון', כיוון שהוא כבר מהופנט, מנותק, ממוקד מטרה וצועד לעבר האוטופיה אותה הבטיח לו מי שהבטיח.
ואם תשאלו, אז מה אתה רוצה אחי, אם לא ניתן לעשות כלום, אז בשביל מה הטרחת אותנו עד למילה השבע מאות במאמר הארוך מידי שלך? ובכן, בכל זאת קרן אור קטנה מפציעה בין דפי המחקר של הבלגי וחוכמת הגוי שלו בה יש להאמין.
דסמט מתאר איך היווצרות אותו המון, לפחות בשלביה הראשונים, לא תתפוס את כלל החברה אלא רק עד כשלושים אחוז ממנה, והשאלה האם החברה הזו תצעד אל עבר עתיד של משטר טוטליטרי תלויה כולה בשאר חלקיה של החברה – האם הם ישתקו אל מול התהליכים המתחוללים אל מול עיניהם, או שמא הם יחזרו שוב ושוב על הטענות שיש להם, אלו שההמון כל כך רוצה להשתיק ולהעלים, האם הם ימשיכו להגיד את האמת.
רוצה לומר, מה שמפריע למהפנטים יותר מכל אלו אותם אנשים המסרבים לשתוק, אותם אלו אשר אינם נבהלים מהצעקות מחרישות האוזניים של ההמון וגם אינם מתייאשים על אף שנראה כי המציאות הולכת ונכבשת בידי המהופנטים. אנשים אשר מוכנים לקפוץ לכבשן האש המודרני של ה'שיימינג', כאלו המוכנים לשלם מחיר של איבוד יוקרה, כבוד ואפילו פרנסה, כאלו שכל ימיהם גדלו על "אפילו נוטל את נפשך" ורק שאלו את עצמם – מתי יבוא לידי ואקיימנו. וה' יאמץ לבבנו וישים חלקנו עמהם.