אחד האתגרים שמדינת ישראל מתמודדת איתם מאז שנות התשעים הוא העלייה המסיבית של יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר. יותר משלושים שנה חלפו מאז נפילת מסך הברזל וקריסת ברית המועצות, שפתחו את שערי ההגירה של יהדות מזרח אירופה לעבר ישראל. מאז ועד היום בכל שנה מספר העולים הגבוה ביותר מגיע ממדינות אלה. לצד הברכה הכלכלית והתרבותית הגדולה שהביאה איתה העלייה הזאת, אחת הבעיות שנכרכו בה היא הקשר הרופף של חלק מהעולים לזהותם היהודית, נוכח העובדה שבמשך שבעים שנה עשה המשטר הקומוניסטי ככל יכולתו כדי למנוע את המשך קיומן של קהילות יהודיות ואורח חיים דתי בשטחי ברית המועצות. המדיניות הקומוניסטית הדכאנית הובילה להתבוללות רחבת היקף וכן לניתוק הזיקה ליהדות גם אצל אלה שלא התבוללו. שתי הבעיות הללו הפכו במהלך השנים לפצעים פתוחים בחברה הישראלית. חלק ניכר מהשיח בעד נישואין אזרחיים בישראל, או בעד הפרדת דת ומדינה באופן כללי, נע סביב סוגיה זו. אלא שמסתבר שהטענות הללו עברו ניפוח דרסטי מצד גורמים בעלי אינטרס זר, ובמציאות שיעורם של היהודים מקרב כלל יוצאי ברית המועצות בישראל גבוה בהרבה מהמקובל לחשוב, והזיקה לאורח החיים היהודי גדולה יותר גם היא. כך לפחות עולה מסקר שערך לאחרונה מכון מדגם, בראשותו של הסוקר מנו גבע. לפי תוצאות הסקר, יותר מ־85 אחוזים מתוך דור ילדי העולים מוכרים על ידי הרבנות הראשית כיהודים, בין אלה שנולדו בחוץ לארץ ועלו לכאן בהיותם ילדים, ומכונים דור 1.5, ובין אלה שכבר נולדו בישראל. מדובר בנתונים גבוהים בהרבה מהמצופה. נוסף על כך, קרוב לרבע מאלה שיהדותם אינה מוכרת על ידי הרבנות הראשית, מעוניינים לעבור גיור אורתודוקסי. עוד נתון מעניין בנושא הגיור מלמד שהקלות בתחום הגיור, לדוגמה רפורמת הגיור שקידם מתן כהנא בממשלה הקודמת, יובילו מעטים בלבד להתגייר בגיור אורתודוקסי. חשוב להדגיש את הפער שבין הדור הראשון והשני של העולים, אלה שהגיעו עד לראשית שנות האלפיים, לבין העולים ממזרח אירופה כיום. לפי הנתונים, רוב העולים לישראל היום אינם יהודים, וקרוב ל־70 אחוזים מהעולים ממדינות ברית המועצות לשעבר בשנים אלה אינם יהודים על פי ההלכה. המלחמה באוקראינה הגדילה את מספר העולים הלא יהודים אף יותר. מציאות זו עומדת בבסיס לדרישה לביטול סעיף הנכד בחוק השבות שעלתה בהסכמים הקואליציוניים. הנתונים המעניינים יותר בסקר זה עוסקים בהשוואה בין דור ההורים, אלה שעלו לארץ בעודם בוגרים, לבין ילדיהם, באשר לקשר שלהם לזהות היהודית. כך למשל עולה מהסקר כי לעומת 82 אחוזים מכלל העולים הבוגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר המגדירים עצמם חילונים, 60 אחוזים בלבד מילדיהם מגדירים עצמם כך. קרוב לרבע מכלל אנשי דור 1.5 והלאה מגדירים עצמם מסורתיים, ולעומתם 15.8 אחוזים בלבד מהוריהם מגדירים עצמם כך. רק 1.7 אחוזים מההורים רואים עצמם חלק מהציבור הדתי, ומנגד בדור הילדים מדובר על 8.6 אחוזים. שיעורם של בני דור ההורים המגדירים עצמם חרדים נמוך מאחוז אחד, אך יותר משבעה אחוזים מקרב הילדים מגדירים עצמם כך. "פספוס של הציבור הדתי לאומי" כשיורדים לרזולוציות מעמיקות יותר, כלומר לאילו חלקים בזהות היהודית יש לבני דור הילדים קשר עמוק יותר, מגלים נתונים שמזכירים מאוד את החברה הישראלית בכללותה. כך למשל יותר ממחצית מבני הדור השני צמים ביום כיפור, 20 אחוזים יותר מדור ההורים. נתון זה של שיעור הצמים בקרב הדור השני כמעט שווה לשיעור הצמים בחברה הישראלית כולה, לפי נתוני הסקר. כמו כן, 43.7 אחוזים מבני דור הילדים מקפידים לאכול כשר, זינוק של ממש ביחס להוריהם, שפחות מחמישית מהם מקפידים על כך. קרוב לרבע מדור הילדים מקפיד לא לנסוע בשבת, לעומת 8 אחוזים מקרב הוריהם, וכמעט 30 אחוזים מדור הילדים מתפללים בבתי כנסת בתדירות משתנה, בעוד בקרב דור ההורים מדובר על 7 אחוזים בלבד. באווירה הציבורית הקיימת הנתונים הללו נראים מפתיעים מעט, וגם אלה שעוסקים בתחום שנים ארוכות לא ציפו לראות נתונים כאלה. "זה היה מפתיע מאוד לראות כיצד החיים בישראל, שהיא מדינה מסורתית באופייה, משפיעים כל כך על דור הילדים של יוצאי ברית המועצות בוגרי המדיניות הקומוניסטית", אומרת לאה אהרוני, מנכ"לית ארגון OurPeople שפועל לחיזוק הזהות היהודית בקרב יוצאי ברית המועצות. "אנחנו רואים שמדובר בתהליך שבו הילדים הרבה יותר מחוברים למסורת היהודית מאשר ההורים שלהם. עדיין לא כמו בחברה הישראלית הוותיקה, אבל בהחלט מדובר בשינוי דרמטי לטובה". מה הוביל לשינוי הזה? "בסוף נראה שמדובר בעובדה שהחברה הישראלית היא חברה מסורתית, אז זה מה שילדי העולים חווים ביום יום. זה גם נותן ממד נוסף לזהות שלהם כישראלים, זהות שמתחילה בנקודת נחיתות כמו אצל כל עולה אחר". לצד החיים בחברה הישראלית הוותיקה, אהרוני מסבירה כי שני גורמים נוספים הובילו לנתונים שאנחנו רואים בסקר. הראשון הוא המלחמה באוקראינה שטרם הסתיימה, והשני הוא הרפורמה המשפטית. "שני האירועים האלה יצרו מצב שדור 1.5 הרגיש צורך להתמודד עם שאלת הזהות שלו, לשאול מה הופך אותו ליהודי או לישראלי. מדובר על אנשים בני ארבעים בערך שנמצאים בארץ כבר עשרים שנה. התהליכים שהחברה הישראלית עוברת עוררו אותם לחקור את הנושאים שהם הניחו בצד שנים ארוכות כל כך". במה זה מתבטא? "אספר לך סיפור שקרה לי אין־ספור פעמים בשנתיים האחרונות. מגיעים אליי אנשים, בני דור 1.5, סופר־מצליחים כלכלית, ואומרים לי שהם רוצים שהבת שלהם תדע מה זה נרות שבת ואיך מדליקים אותם, ואחר כך, בהמשך חייה, היא תחליט מה היא רוצה לעשות עם הידע הזה. הבעיה היא שאין להם מסגרות שמתאימות לתרבות הרוסית שיוכלו להקנות את הידע הזה. אז יש רצון, יש דרישה פנים־ציבורית להעביר את הידע והמסורת היהודיים, אבל קשה לבצע את זה, כי אין כלים מתאימים לכך. זה גל שהולך וגדל ככל שהזמן עובר". אהרוני גדלה בברית המועצות לשעבר, וכמי שבעצמה חוותה את מה שדור 1.5 חווה, היא מעידה בגוף ראשון על הפער הבין־דורי בנושא. "גדלתי בברית המועצות. כל דבר שהיה לו ניחוח של יהדות היה אסור. לעגו ליהדות וליהודים. כל יהדות ברית המועצות מסרה את נפשה עשרות שנים רק בשביל לא לשכוח שהיא יהודייה. לא נותר להורים שלנו כוח להילחם גם על המצוות והמנהגים היהודיים. כשההורים שלנו הגיעו לארץ הם הגיעו עם המטען הזה, מתוך חברה שאין בה אוכל כשר, ואין דבר כזה שבת, ואין היכרות כלשהי עם המצוות וגם יש לעג למצוות, כי זה מה שהם למדו בבתי הספר וברחוב הרוסי במשך שנים. עצם זה שבקרב דור ההורים שלנו יש לא מעט שהתחברו מחדש ליהדות, זה נס בפני עצמו. אבל בקרב הילדים שלהם, כלומר הדור שלי והלאה, זה כבר סיפור אחר. אנחנו גדלנו בין ישראלים, וזאת הזהות הישראלית, שמשולבת עמוקות במסורת היהודית. "היהדות הרוסית למעשה הייתה יהדות לאומית. זה מה שהם יכלו לעשות לאורך השנים, והממד הדתי היה חסר הרבה מאוד שנים", אומר עמיחי גרמן ינטיפוביץ', בעל עורך הבלוג קומונלקה, שמספר את סיפורם של בני דור 1.5. "אבל כשהגענו לארץ החוויה שחווינו היא שהזהות היהודית גדולה יותר מהזהות הלאומית, ולכן אנחנו רואים יותר ויותר אנשים שמתחברים בצורה כזאת או אחרת לזהות היהודית שלהם". עד כדי חזרה בתשובה? "כן. אני יכול לספר לך את הסיפור שלי. כשהגעתי לארץ הצטרפתי לתנועת הנוער בית"ר. ההורים שלי תמיד היו ציוניים, והיה לנו ברור שזה הבית שלנו. היום במבט לאחור אני מבין שההצטרפות שלי לבית"ר נולדה בעקבות הרצון להשתייך לחברה הישראלית, ומשם המשכתי הלאה וחזרתי בתשובה. העניין הוא שלפחות לפי התחושה שאני מקבל מהחברה הסובבת אותי, רוב החוזרים בתשובה הפכו לחרדים או לחב"דניקים, ולא לדתיים לאומיים, אף שזה כביכול המקום הטבעי שלהם". מה גרם לכך? "שאלה מעניינת. אני חושב שבעיקר מדובר בפספוס של העלייה הזאת אצל הציבור הדתי. הרי הרובד הלאומי כבר היה, והוא היה מושרש מאוד בקרב העולים והילדים שלהם. היה צריך להוסיף רק את הממד הדתי, אבל גם היה צריך להגיע בגישה שמתאימה לעולים. החברה הרוסית אוהבת שכלתנות, וזה קיים יותר בחברה החרדית מאשר בדתית. גם האדיקות משכה יותר לכיוונה". ינטיפוביץ', בדיוק כמו אהרוני, מדבר על ממד נוסף שחסר ליוצאי ברית המועצות, והוא המישור הקהילתי. לדעתו, גם הרצון להשתייך לקהילה חיזק את הרצון לאמץ חיים מסורתיים יותר ויותר. "צריך להבין משהו על ההתמודדות של דור 1.5, כי זה משהו שלישראלים ותיקים אין. מדובר באנשים שבמובן מסוים היו צריכים להיכנס לנעליהם של ההורים. ההורים לא תקשרו בעברית, והם כן, כלומר הילדים היו צריכים להתמודד עם הבירוקרטיה הישראלית, כמו ביטוח לאומי, למען ההורים שלהם. זה תהליך מעצב מאוד, והוא התרחש גם אצל ילדים לעולים מאתיופיה ומעוד מדינות. ההכרח הזה מבגר מאוד את האדם, והוא גם נותן תחושה של בדידות, וכדי להשלים את החסר הזה אתה רוצה מעטפת קהילתית. בפועל, הקהילות הן קהילות מסורתיות ודתיות, ולכן הכמיהה הזאת למצוא בית בישראל הובילה הרבה ילדי עולים אל עבר המסורתיות". "נשקיע בחיזוק הזהות" עם תחילת העלייה מברית המועצות, בראשית שנות התשעים, הבינה ממשלת ישראל כי היא נאלצת להתמודד עם מצב שלא הכירה קודם לכן, בדמות המוני עולים, שרובם יהודים, אך נטולי היכרות עם היהדות. לפיכך הוקם גוף מיוחד שנועד לחזק את הזהות היהודית בקרב העולים, אך מהר מאוד הוחלט לסגור את הגוף המדובר. כך למעשה נוצרה בישראל מציאות שבה שאין לה תוכניות שילוב חברתיות־זהותיות ליוצאי ברית המועצות. כיום מתחילים בישראל לשנות את הגישה הזאת. "מדובר ללא כל ספק באחד האתגרים הכי גדולים שיש למדינה בעשורים האחרונים", אומר שר הקליטה אופיר סופר. "המציאות כפתה על היהדות המפוארת הזאת לחיות חיים לא יהודיים. זה מה שהשלטונות הקומוניסטיים פעלו ליצור. כשאתה שומע את הסיפורים האלה, והם מגיעים אליי כל הזמן, קשה שלא להתרגש מהמאבק שלהם לשמור על מה שיכלו. רק לפני כמה ימים האופטיקאית שלי סיפרה לי שפעם בשנה אמא שלה הייתה נותנת להם לאכול מצות, ורק בגיל 12 היא גילתה שהיא יהודייה. סיפורים דומים שמעתי על הורים שהקפידו לתת לילדים גפילטע פיש בכל ערב שבת או על הורים שנתנו לילדים אוזני המן. זה נשמע כמו משהו שולי ולא רציני, אבל זה ממש לא כך. זה מראה שלמרות הדורסנות הקומוניסטית המשפחות האלה עשו כל שביכולתן כדי לשמור על הזיקה ליהדות. לכן עכשיו המשימה שלנו היא לעזור להם ולהנגיש להם את העולם היהודי שנגזל מהם במשך עשרות שנים". דווקא במבחן המציאות ממשלות ישראל סגרו את הגופים שנועדו לעשות זאת. "נכון. ואנחנו משנים את זה. כבר כיום יש באולפני הקליטה של משרד החינוך תוכניות מורשת, ויש גם עמותות אזרחיות שעוסקות בזה, וזה עדיין לא מספיק ואנחנו צריכים להשקיע הרבה יותר. נתוני הסקר מראים שיש עם מה לעבוד, כי הציבור רוצה להתקשר הן למסורת הישראלית שלו והן למסורת היהודית שלו. אחד העובדים הוותיקים אצלי במשרד, שעלה לארץ מרוסיה בשנות ה־70, אומר לי כל הזמן שצריך להחזיר את האגף הזה לתוך משרד הקליטה, כי במציאות אנחנו מפספסים את העלייה הרוסית. לכן ביום שני השבוע החלטנו במשרד לגבש תוכנית שתספר את סיפורם של עולי ברית המועצות ואת סיפורה של יהדות מזרח אירופה, כי אנחנו מאמינים שההכרה בסיפורם ובעובדה שיש להם חלק חשוב בהיסטוריה של העם שלנו ובתקומת המדינה גם תתרום לחיזוק תחושת הזהות של יוצאי ברית המועצות". אלה פתרונות שמתאימים למי שהוא יהודי על פי ההלכה, אבל ישנה קבוצה לא מבוטלת שאינה יהודית. איך אפשר לפתור את הבעיה הזאת? "זאת אכן בעיה מסוג אחר. ויחד עם זה, ברור לי שככל שהזיקה ליהדות תתחזק גם אצלם, חלק גדול יותר מהם ירצו לעבור תהליך של גיור. ברור שאף אחד לא הולך לכפות על אדם להמיר את דתו, ובכנות, זה גם לא עובד. אבל ברגע שאנשים רואים בכך חלק מהזהות שלהם, הם מיוזמתם רוצים לעבור את הגיור. סיפר לי לאחרונה בחור שישב אצלי במשרד שהוא גדל ברוסיה בתודעה שהוא יהודי. כשהוא הגיע לארץ הוא גילה שהוא לא יהודי על פי ההלכה. כשהוא הגיע לארץ הוא כמובן לא ידע מה זה מצוות, בגלל המציאות הקומוניסטית, אבל בארץ הוא הרגיש שבשביל להיות יהודי הוא צריך לעבור גיור אורתודוקסי מלא, וזה מה שהוא עשה. סוגיית הגיור היא סוגיה מורכבת. אנחנו עובדים עליה המון זמן ושומעים דעות מכל כיוון. אין ספק שזה אחד האתגרים העיקריים של מדינת ישראל". ***