"מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזויינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון".
זהו הסעיף הראשון בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 שנתקבלה בתום מלחמת ששת הימים. נדרשנו לציטוט זה כדי להזכיר לכל, שמדובר ב"שטחים", לא ב"ה-שטחים".
כזכור, על ה"א הידיעה, שעושה את כל ההבדל, מרבים עד היום להתווכח אצלנו כשמזכירים החלטה זו. חסידי הנסיגה כמובן מפרשים אותה ככל "השטחים", ובכך מסלפים את אמיתותה. לא שאני חסיד של נסיגה משטח כלשהו מחבלי המולדת ההיסטורית, אבל צריך לזכור שבהחלטה הקפידו על כל תג ועל כל אות, ולכן תוספת הא היתה עיוות פוליטי שלה.
אות אחת, שהוספתה או גריעתה, עושה הבדל גדול ולא רק בעניין שטחים או השטחים. למשל – חרדים או ה-חרדים, בוויכוח הלוהט היום סביב חוק הגיוס, ובכלל בכל הנוגע לדרישותיהם מהקואליציה. האם ה-חרדים אינם מתגייסים, או שמא חרדים אינם מתגייסים, וישנם חרדים שכן מתגייסים? האם ה-חרדים אינם עובדים, או שחרדים (בלי ה"א הידיעה) אכן מפרנסים בעמל את משפחותיהם?
האם אפשר לנקוט לשון הכללה מתריסה כאשר מדובר בכלל ציבור חובשי הכיפות השחורות? וגם אם ישנן טענות מוצדקות, הרי לא נגד כלל הציבור הזה הן צריכות להיות מכוונות. יתר על כן, אנחנו רואים המרחב הציבורי יותר ויותר גילויים אנטישמיים כלפיהם. כלומר, כלפי כולם.
קחו את נושא ה-תקשורת. חוגים נרחבים בימין משתלחים בשצף קצף כלפיה כמו הינה גוף קיבוצי אחיד. לדידם, היא "שמאלנית" ו"קיצונית", "מלבה את המחאה", אחראית ליצירת אווירה אנטי-ממשלתית, וכן הלאה. שוכחים שישנה גם תקשורת ימנית, אוהדת הממשלה. ובכן, גם ה-תקשורת אינה עשויה מעור אחד. ראשית לכל, אכן תפקידה לבקר את השלטון, כל שלטון, מעשיו ומחדליו, חלקה מוטה יותר וחלקה מוטה פחות, חלקה עושה שליחותו העיתונאית נאמנה, חלקה מטעה ביודעין או שלא ביודעין. ויש ציבור לא דמוקרטי שהיה רוצה שלא תהיה תקשורת בכלל.
אי אפשר לדבר על ה-תקשורת בשפה מכלילה. כאשר מבקרים אותה, אין לעשות זאת בלשון מכלילה. מותר להפנות אצבע ביקורתית כלפי כלי תקשורת מסויים, הנוקט בקו מסויים, לדרוש שידייק בפירסומיו. את הטענה המסויימת יש להפנות כלפי ערוץ או עיתון זה או אחר, או כלפי דיווח כזה או אחר. יתר על כן, אין לשכוח שישנם כלי התקשורת הנחשבים לימנים – ערוץ 14, גלי ישראל, מקור ראשון. ובכן, התקשורת אינה עשויה מעור אחד, ולא כולה נוטה לצד אחד.
בה"א הידיעה, בצורה מסולפת, מדברים גם על ה-טייסים, ה-לוחמים, ה-רופאים, וכן הלאה. אכן – בה"א הידיעה. האם כל הטייסים ואנשי המודיעין, הגנרלים בשירות קבע ובמילואים, או לוחמים אחרים, כל הלשעברים, משתתפים במחאה, מודיעים על אי התייצבות למילואים, סרבנות או אי-התנדבות? לא ולא. אפשר לומר בוודאות שרק מיעוט מביניהם – מטריד כשלעצמו – מכריז על נקיטת צעדים אלה, במחאה על החקיקה המשפטית. מוטב, שמדווחים ודוברים ישמיטו אפוא את ה"א הידיעה בהתייחסם לקבוצות אלה ואחרות. זו רק אות אחת, אבל מה רבה משמעותה.
הלאה: מפגינים או ה-מפגינים. בכל מקום שבו הם מתקבצים ומתריסים, שם הם ה-מפגינים. יהיה מניינם ככל שיהיה – ואין ספק שכלי תקשורת מסויימים מפריזים באופן מגמתי במספרים – במקום ההפגנה הם ה-מפגינים. ה-מפגינים בקפלן. ה-מפגינים על הגשרים. אבל ראינו גם קבוצות של מפגינים מועטים, באי אילו צמתים, שבכמה כלי תקשורת מבקשים לנפח את מספרם ונוכחותם בנקיטת שפת ה-מפגינים. מרבים לדבר על ה-מפגינים ברחבי הארץ, בעוד שיש לדייק: מפגינים ברחבי הארץ. ציבור המפגינים, יש להודות, הוא ציבור מיליטנטי, נחוש, עקבי, אבל בסך הכל אחוז קטן מכלל הציבור.
כידוע, את תומכי הממשלה וראש הממשלה מרבים לכנות בכינוי הגנאי: ביביסטים. פה ההכללה נעוצה בעצם המילה, שנועדה לזלזל, שלא לומר לבזות, כל מי שתומך בראש הממשלה ובמאבקו המשפטי, כותב בעדו, מצדיק אותו, תומך במהלכיו, רוצה ברפורמה המשפטית, אפילו דורש לקיימה בלי הסכמות נרחבות. ניזון כביכול מ"דף מסרים" מטעמו.
אבל גם פה משתמשים בצמד המילים: ה-מחנה ה-ביביסטי. מדביקים את התואר לכל מי שחשוד כי "חטא" בסטייה מן הקו האופוזיציוני, באמירת מילה טובה על ראש ממשלת ישראל במדינה הכי דמוקרטית במזה"ת, שבה יש ציבורים המכנים אותו בזדון "דיקטטור" ואת ישראל "צפון קוריאה". וצריך להזכיר גם את נושא מחאת ה-נשים. סליחה – מחאת נשים. וכי כמה נשים מפגינות, בצדק אגב, על השחתת תמונות נשיות ברחבי ירושלים? האם עובדה זו מצדיקה את הדיבור המכליל על כלל ה-נשים? עורכי החדשות: היזהרו בקוצו של ה-ה"א. ולא רק ב-242.