בפרשת משפטים לומדים את הלכות ההפלה. מסופר שמתרחשת תאונה קשה, בה האישה ההרה נפגעת ועוברת הפלה של תאומים, אך האישה נשארת בחיים.
דינו של הנוגף הוא פיצוי כספי לאם לפי השווי של העוברים. לכאורה, פיצוי כספי על מות העוברים מצביע על כך שאין הם נחשבים עדיין בגדר נפש.
יש המקילים בהלכות הפלה על סמך פסוק זה, באומרם שמפורש בו שמדובר בדיני נזיקין, ולא בדיני נפשות, אבל החולקים דוחים את הראיה הזו.
חבלה גופנית בהריון שונה מחבלה אחרת, כי העובר הוא ירך אמו, ולכן מדובר על חבלה בה עשויים להינזק שתי נפשות. העובר הוא ירך אמו, חלק ממנה, כמו איבר בגופה.
השפעת החבלה על העובר תלויה בשלב של ההיריון בו אירעה החבלה, בעוצמת החבלה ובמיקומה, ובמידת הנזק האימהי. במקרה של נזק עוברי חמור עלולים להיגרם מוות תוך-רחמי או הפלה מוקדמת.
במקרים של מות האם או של נזק אימהי חמור יש צורך ליילד את העובר בדחיפות בעזרת חיתוך דופן, שסיכוייו להציל את העובר גדלים ככל שההיריון בשלב מתקדם יותר, וככל שהניתוח נעשה סמוך יותר להיארעות החבלה. ברפואה המודרנית ישנם כלים כדי להציל את האם או/ואת העוברים.
בפרשתנו, הפיצוי הכספי ניתן לאבי העוברים בכל הפלה, בכל שלב שבו ההריון ניכר (דהיינו רק אחרי ארבעים יום של ההריון).
היום, בזכות האולטרסאונד שמאפשר לראות עובר בשלב של פחות מארבעים יום ובשלבי ההריון הראשונים, ובזכות ההפרייה החוץ גופית שמאפשרת לנו לטפל בעוברים בני שלושה ימים, אפשר להתייחס לחמישה שלבי חיות שניתן להגדיר על פיהם את חיי העובר.
השלב הראשוני ביותר הוא העובר שנוצר במבחנה – יש רקימה ראשונית של כמה תאים. זה לא הריון בר חיות. מותר גם לזרוק עוברים או לבצע בהם מחקר. ובהתאם לכך גם לא מחללים את השבת עבור עובר בשלב זה, גם אם מדובר בעובר שנוצר אחרי שנות אי פריון ארוכות.
אחר כך מגיע השלב בו נקרא העובר 'מיא בעלמא' - עד לארבעים יום מעת ההפריה. עד לארבעים יום לא נחשב העובר ליצור חי, אלא רק לפוטנציאל של חיים, ולכן כשהוא ברחם אמו מותר לחלל שבת עבורו. מחללים שבת על העובר על שם עתידו - 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'. אבל אם יש צורך להפסיק את חייו מסיבות שונות שאינן פיקוח נפש של האם, האסור לפי פוסקים רבים יהיה דרבנן ולא דאורייתא.
יש דעות בודדות שאומרות שהגבול שרק ממנו מדובר על איסור מהתורה הוא 'משהוכר עוברה' שזה שלושה חודשים של הריון.
יש פוסקים שאומרים שגם לדעת אלו שהפלה אסורה רק מדרבנן - הם יודו שהיא אסורה מדאורייתא כאשר העובר בר חיות, ובימינו מדובר כבר על שבוע 23-24 ולפעמים אף פחות מכך.
לפי כל הדעות אם יצא ראשו של העובר הוא נחשב כחי לכל דבר ועניין, וגם אם הוא מסכן את האם, אין דוחים נפש מפני נפש. עד לשלב הזה, חיי האם קודמים לחיי העובר, ואם הוא מסכן את אמו, מתייחסים אליו כרודף. אם האישה סובלת ממחלה מסכנת חיים, מחובתנו לטפל בה מבלי להתייחס לעובר.
ואמנם, בכל הריון האישה מכניסה את עצמה למצב של סכנה, ולכן היא גם מברכת 'ברכת הגומל', לאחר הלידה. היום הסיכון הוא זניח, אך עדיין רואים לא מעט מקרים בהם הצוות פותח במנוסה ממלאך המוות שמתגנב לחדר לידה, גם בימינו אנו. כמה טוב שאפשר לברך את ברכת הגומל.