בית המשפט השלום בתל אביב קיבל באופן חלקי את תביעת הדיבה שהגיש יו"ר ש"ס אריה דרעי, באמצעות עורך דינו אילן בומבך, נגד העיתונאי בן כספית שחוייב בפיצוי של 40 אלף שקלים ותשלום נוסף של 20 אלף שקלים בגין הוצאות משפט.
השופט אביים ברקאי קבע כי "התביעה מתקבלת באופן חלקי ואך ורק ביחס לאמירה המייחסת לתובע ולפיה "דמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו'".
הוא ציין כיצד קבע את גובה הפיצוי לאור העובדה שהתביעה המקורית עמדה על סכום של כ-400 אלף שקלים. "בעת קביעת סכום הפיצוי יש להתייחס ל'פלטפורמה' בה בוצע הפרסום, לחשיבותו של הנתבע כעיתונאי מוביל וככותב טורי דעה. עוד התייחסתי לכך שנעשה פרסום נוסף אשר עמעם במידה מסוימת את הפרסום הראשון והבהיר שהפרסום הראשון היה בגדר הבעת דעה של הנתבע. עוד התייחסתי לכך שאין מקום להגדיל את הפיצוי ואין לקבוע שזה נעשה בכוונת זדון".
בכתב התביעה המקורי טען עורך הדין בומבך כי בומבך טוען בתביעה כי בן כספית "בחר לעשות שימוש במינוח 'עבריין מורשע', אף שהתובע ריצה את עונשו כבר לפני כמעט 20 שנים ושב מאז לחיים הפוליטיים בישראל, בהתאם ובכפוף לכל דין. לכן, שימוש במינוח זה בהקשר ההתבטאות הנוראה והמזוויעה של הנתבע, מלמד על כוונה יתרה לפגוע בתובע ולבטח על חוסר תום לב בבואו "לשפוט" באופן פסול ונקלה את "מעשיו", כביכול, של התובע בהקשר של אסון מירון. כמו כן, אדם סביר הקורא את המילים, עלול לחשוב שהתובע כבר הורשע בעניין אסון מירון".
דרעי הדגיש בתביעה כי הפושע המקראי נקרא "איש דמים", ולהורג חפים מפשע יש "דם על הידיים". היה זה ישעיהו הנביא אשר קבע - "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" וגם "כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן". "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה" אמרו הזקנים בספר דברים, בפרשת עגלה ערופה.
כיום שגור הביטוי "דם על הידיים" כאשר דנים בשחרור מחבלים בעסקאות חילופי שבויים, וזאת על מנת לתאר את המחבלים הקשים והנוראים ביותר, אלה שיש להם "דם על הידיים" בשל כך שרצחו והרגו אזרחים ישראליים, לשון התביעה.
"על כן, במילותיו של הנתבע - "דרעי, עבריין מורשע שדמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו", הוא הוציא דיבה רעה וקשה על התובע וביקש לפגוע בו באופן ברור, בכך שהדביק לו פשע גדול שאין מילים לתארו.
לא רק שהנתבע הלבין את פניו של התובע, אלא הוא גם "שפט" אותו. במשפט הישראלי, עיתונאי או בעל טור דעות, איננו זכאי לכתוב ככל אשר עולה על רוחו. ולסטייה משורת הדין יש מחיר. אכן, על אף החשיבות הרבה שייחס המחוקק להבעת דעה על נציגי ציבור ומתיחת ביקורת על התנהגותם ופעולותיהם, נפסק כי חופש ביטוי זה אינו בלתי מוגבל והחוק לא התיר את דמם של אנשי הציבור, באופן שניתן יהא להשמיצם ולהשתלח בהם בשם חופש הביטוי", לשון התביעה.