עולם שכולו טוב

כחלום יעוף

מה שיפה בתפילת ראש השנה הוא שמי שכתב אותה לא קרא עיתונים, לא היה ער להערכות מצב ריאליסטיות ומפוכחות, לפרשנויות מפולפלות, ובינו ובין היגיון אקדמי או עיתונאי אין ולא כלום. מה שיפה בתפילת ראש השנה הוא שמי שרוצה להתפלל אותה באמת צריך לעשות לו כנפיים ולדאות הרחק מעל ההיגיון הצרוף, מעל הכאן ועכשיו ודאגות היומיום. בגובה מסוים נעשה החמצן דליל, אין מספיק אוויר לציניות, לביקורתיות ולייאוש, ובאין אוויר הם צונחים. חוזרים אל היומיום המוכר להם, אל השברים והסדקים, רק שם למטה הם מרגישים בבית. משאירים אותך לבד עם נשמתך ועם הכנפיים שתוכל להמשיך לדאות, למעלה למעלה, גבוה גבוה, לעולם שכולו טוב, לעולם תמים ויפה שהרשעה כולה קופצת בו פיה, שצדיקים רואים ושמחים בו, שיש בו כבוד לעם ישראל ושמחה ליראי השם, וכולם כולם נעשים אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלבב שלם. ובאמת אינני יודע איך אנחנו שורדים שלוש מאות שישים ושלושה ימים בלי לדאות אל האוטופיה הזאת, איך אפשר להתמודד עם כל הרוחות הסוערות בלי איזו רוח טובה ושלמה שמאמינה שהעולם הזה עוד יגלה את הסוד הכמוס בו, וכמה טוב שעוד מעט נוכל שוב לגעת בחלום.

טוב מטוב

דמיינו לכם עולם יפה - זו תמצית תפילת ראש השנה. עולם יפה, אנשים יפים, גם אתה יפה, כן, אתה, אתה, עם כל ה"אשמנו בגדנו" הזה שאתה חובט בעצמך כבר חודש, ויש על מה לחבוט, עם כל זה אתה יפה כפי שמעולם לא ידעת, ובראש השנה אפילו החבטות העצמיות ישבתו. וגם העם הזה שכל כך אוהב לחבוט זה בזה ולהכות ב"אשמתם בגדתם", גם הוא יפה משחשב לעצמו. דווקא במקום שבו נגמרות המילים ובוקע איזה הגה פנימי חסר משמעות דרך קרן של איל, שמספרת טוב מכל הסיפורים את הסיפור המדויק שלנו – דווקא אז מתגלה היופי במלוא זוהרו. היופי שלך, היופי שלי, היופי שלנו, של כולנו. היופי של עולם שאת כולו ברא לכבודו.

קורבן תודה

באמת, שווה לעצור לרגע ולחשוב איך ייראה אותו עולם אוטופי שאנחנו מאמינים בו בכל ליבנו ובאופן מיוחד בראש השנה, כשימי החולין האפורים כבר לא מצליחים להסתיר. הנה משהו קצר ועמוק מדברי הרב קוק: "אורו של משיח יברר את הוודאות של הטוב הגמור שבהוויה בכלל, ותימלא הארץ אורה ושמחה המרעיפות משמי שמים תמיד. ואז תבוא על בוריה ההכרה שטוב להודות לה', חידושה של לאה שאמרה 'הפעם אודה את ה'' בלידת יהודה. וכל הקורבנות בטלים חוץ מקורבן תודה, בואו שעריו בתודה" (שמונה קבצים ב, שדמ).

אנחנו יודעים שלאה הייתה הראשונה בעולם להודות, רגע לאחר לידת יהודה, "הפעם אודה את ה'". גדלנו על פירוש רש"י שההודאה הזאת נבעה מחלקה הגדול במכסת הילדים. עם לידת יהודה כבר יש לה ארבעה, ובחלוקה שוויונית בין ארבע אימהות אמורים היו להיות לה שלושה בלבד, לפיכך היא שמחה בחלקה העודף ומודה על כך.

הרב קוק לוקח את זה צעד קדימה. הרי מדובר ביהודה, מי שמלך המשיח יבוא ממנו, ולאה לא סתם מודה, היא מטביעה בשמו, יהודה, את ההודיה שלה. לא בכדי יהודה הוא הילד העודף – זהו עניינו של אורו של משיח בעולם, ללמד אותנו לראות כמה טוב, לעורר אותנו להיות מלאי פליאה והודיה. רבים מזהים את ימות המשיח כימים של ביעור הרע. גם זה יקרה מן הסתם, אבל הרב קוק מדגיש אותם כימים של גילוי הטוב. הדרך היחידה לפגוש את הקב"ה, או בלשון הפסוק לבוא בשעריו, תהיה בתודה. קורבן תודה יהיה הקורבן היחיד שישרוד מפני שכבר לא יהיה צורך בקורבנות חטאת ואשם, הדגש לא יהיה בהתנערות מן הרע, כי אם בעוצמתו האדירה של הטוב.

ומלאה הארץ דעה

אז איך זה ייראה באמת, איך ייראה העולם שלנו כשהכוח המניע שלו יהיה הכרת הטוב ולא מלחמה ברע? אפשר רק לדמיין, אבל מה אכפת לי, תענוג לדמיין.

דמיינו חיי משפחה שהמנוע שלהם הוא ראיית הטוב והדגשתו, דמיינו זוגיות משופעת בהודיה. לקום בבוקר, לראות את אשתך נכונה לך בדיוק כפי שהיא, לומר לה את זה. לשמוע ממנה שגם אתה כך בשבילה, בדיוק כך. כמה כוחות נאגרים בך בבוקר כזה לעשות ולפעול, לשמוח ולשמח. דמיינו ילדים אהובים שבמקום לדבר איתם על הכישלון במבחן ושיעורי הבית שלא נעשו, רואים אותם ומאמינים בהם ומאמינים להם. כמה כוח יש לילד כזה לקום בבוקר.

דמיינו איך נראים טוקבקים בעולם מתוקן כזה. תחרות מחמאות, ומי מצליח לדון טוב יותר לכף זכות, להחמיא ולראות ולהסביר מה שאולי לא הבנו עד הסוף. דמיינו חדשות מרעישות בעיתונות על כל מה שטוב, על כל מי שהתגבר והצליח, יצר ועשה. דמיינו פרשני תקשורת עם עין טובה. ואגב, לא צריך עולם חדש בשביל זה, המון אנשים עושים המון טוב בכל רגע נתון, ממש ברגע זה, אבל בחרנו להדגיש את אלה שעושים אחרת. בעולם היפה שעוד נכון לנו, כל האורות הללו שנמצאים בצל פשוט ייצאו ממחבואם, יופיעו בחוצות כמות שהם, בכל יופיים.

דמיינו יום שלם חף מציניות, חף ממתח ומביקורת. אין רע. אין רעל. אין משטמה. דמיינו נערה שיכולה ללכת באמצע הלילה בלי פחד מגבר, בלי פחד כלל. דמיינו טוב, רק טוב כל היום.

ממש בעודי כותב את המילים הללו, שולח לי אחי תמונה מבית כנסת בית אל בחולון, מודעה שתלויה מעל הגניזה: "מתקן זה מיועד אך ורק לספרים ופרסומים שמכילים דברי קודש. נא לא לזרוק כאן: עיתון 'בשבע' ר"ל, עיתון 'הארץ' ר"ל". שעשע אותי החיבור בין 'בשבע' ל'הארץ', אבל באותו עולם אוטופי גם מקומם של בשבע והארץ בגניזה, רק טוב וקדוש ייכתב בשניהם. וגר זאב עם כבש, וגר בשבע עם הארץ. ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

אדרבה

ואם כבר התגלגלנו לדמיין קצת את הטוב הזה, מילת הבהרה קטנה בנוגע לשיר המפורסם "אדרבה". זה קצת מוזר, "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו". אדרבה נועד לסתור משהו אחר. איך קשור אדרבה לכאן?

מתברר שזה פשוט מאוד, השיר מתחיל מאמצע תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק. קודם לכן הוא מבקש בתפילתו לשלול את הקנאה: "ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא תעלה קנאת אדם על ליבנו, ולא קנאתנו על אחרים". ואחרי ששולל רבי אלימלך חיים של קנאה, הוא מבקש הרבה יותר מזה: אדרבה, להפך, חיים שהמנוע שלהם יהיה לב שיראה מעלת חברנו. אמן.

לתגובות: [email protected]

***