החיוך הזה הטריף את דעתם. הוא הפך לאייקון שמדיר שינה מעיניהם, למותג אידאולוגי שאליו שיגרו את החריפים שבחיצי המקלדת.
בימים שלאחר התקיפה בבורקא, בשמאל פחות התעניינו בגולגלתו הפצוחה של יחיאל אינדור או בשאלה מה באמת קרה שם. מה שצמרר אותם יותר הן תמונותיו המחויכות של אלישע ירד מאולם בית המשפט, חיוך שלא נעדר אפילו מפריים אחד.
"החיוך של אלישע ירד מזכיר לי את החיוך של יגאל עמיר", השתלח בזעם יריב אופנהיימר. העיתונאי אבי יששכרוף קבע בגועל כי "לאלישע ירד יש חיוך שלקוח מסרטים על רוצחים סדרתיים בנטפליקס". הסופרת והפובליציסטית מגי אוצרי הטיחה מול התמונה מבית המשפט: "מה כל כך משמח, אלישע? ספר לי אלישע, למה אתה מחייך? כי אני כל יום בוכה וגם אני רוצה לחייך".
הגדיל לעשות מגזין ביקורת התקשורת הנחשב 'העין השביעית', שהקדיש מאמר מלומד שלם לנושא, ובו ניתח ד"ר יונתן אילן את תמונת ירד המחייך עם שני השוטרים שמצידיו, תחת הכותרת: "אדון הארץ - מה אומר החיוך של אלישע ירד?". אבל הגיצים המתעופפים לכיוונו טרם פעלו את פעולתם: כשנפגשנו לצורך קיום הריאיון, התברר שהחיוך עדיין שם, ואין לו שום כוונה לרדת.
אלישע ירד, אתה מול המצלמות, עצור באזיקים, חשוד בתיק רצח חמור. איזו סיבה הייתה לך לחייך?
ירד, ששמח על השאלה, מחלק את תשובתו לשניים: "במוצאי שבת, כשהכול רק התחיל, הסיטואציה הייתה הזויה. איך מהאירוע הכי לגיטימי של הגנה עצמית בסכנת חיים אתה הופך לחשוד ברצח, מצלמות נדחפות לך לפנים מכל עבר, כולם מסתערים עליך. זה היה כל כך מטריף את הדעת, שבין האפשרויות של להשתגע או לצחוק – העדפתי לצחוק".
מאוחר יותר הפך החיוך האייקוני לבחירה מודעת שנושאת מסר, בדיוק כזה שהרתיח את צייצני השמאל ועיתונאיו: "הגדיר את זה כמעט הכי מדויק עיתונאי הארץ, רן שמעוני", אומר ירד ומצטט, "'הוא מחייך כדי שישתגעו מזה. למרות שהוא נחשד ברצח, למרות שהוא באזיקים... הוא מחייך כי יש לו חלום, יש לו משימה. החיוך של אלישע יותר חשוב לו מאלישע עצמו'. הוא הכי קלע לנקודה. ברגע שהבנתי שזה הפך לתיק דגל – אז בעיניי זה משהו שאני גאה בו. יש פה מלחמה על הארץ, מאבק ברשויות המדינה, שמנהלת רדיפה ארוכת שנים אחרי הציבור הימני בכלל ואחרי אנשי הגבעות בפרט. כל תיק כזה הוא אבן דרך במערכה הזאת, כי כל מעצר הזוי ומקומם כזה מוציא לאוויר העולם עוד עוולות. הציבור נחשף לביקורת הקשה של בית המשפט נגד ימ"ר ש"י והשב"כ, נחשף לשיטות שלהם שבדרך כלל מיושמות במחשכים, וכאן יצאו לאור. הבנתי שאני פה שליח במערכה, זה לא מקרה פרטי שלי. מרגע שהבנתי את זה, הייתי שמח וגאה. גאה שעזרתי למי שהותקפו, שמח במה שעשיתי. הבנתי שזה עוד מקרה דגל שתפקידו להיאבק בלגיטימיות של הימ"ר והשב"כ לתקוף אותנו בלי חשבון".
החיוך אומנם לא העלים את הימים הקשים שעברו על ירד במעצר ובחקירות. אבל עם האצבע כלפי מעלה, הוא מזכיר מי עוד מלבד החיוך ליווה אותו בשבוע המאתגר במעצר: "הקב"ה שלח כוחות במעצר הזה. בכל מעצר יש רגעים קשים יותר ופחות", הוא יודע לספר. בתא ששוכן בו במגרש הרוסים, הוא קרא בלילות את המשפטים שחרטו על קרש המיטה המתקלף עצורים מינהליים יהודים שהיו שם לפניו. אחד מהם הוא אחיו הצעיר, אברהם־יאיר, שללא תיאום מראש הקפיד גם הוא להותיר אחריו בתאי המעצר את שמו עם חיוך מצויר לצידו. אבל המשפטים החרוטים שצדו עיניו בימי המעצר הביעו גם את מטען הכאב שמביא איתו מעצר שכזה. "אחד מהם ציטט שורה משיר של ביני לנדאו: וישנם רגעים שכל מה שנותר הוא רק אמונה בלילות", מספר ירד. "ישבו שם אנשים שנלחמים למען עם ישראל וארץ ישראל, וחרטו בציפורניים משפטי אמונה בתוך הקושי הזה.
"מי שלא ישב במעצר לא יבין את התחושות. אתה בתא צר, 3–4 מטר מרובע, בלי חלון, בלי מקלחת. אבל במעצר הזה ה' שלח לי כוחות נפש, שמחה ואמונה, אף על פי שזה מעצר מפחיד יותר, כי אני לא יודע מה יהיה, יכולים להפיל עליי משהו להרבה שנים, וזה מפחיד. אבל כנראה דווקא מכיוון שזה תיק דגל, ה' שלח כוחות בהתאם. החיוך הזה היה חשוב מול עם ישראל – להראות שאנחנו לא משפילים מבט, גאים להילחם למען ארץ ישראל ועם ישראל, גאים במה שאנחנו. וגם אם יכפישו אותנו בכל כלי התקשורת – נמשיך בגאון את שליחותנו וגם נצליח בה".
"הם הרגישו שהראש שלי בידיים שלהם"
אלישע ירד, בן 23, נשוי ואב לשניים, נולד ברמת גן וגורש מביתו בשא־נור בהיותו בן חמש. הוא גדל ביצהר, ומגיל צעיר הגבעות הן המגרש הביתי שלו. כשהיה רווק התגורר במעוז אסתר שבבנימין, ולאחר החתונה עברו בני הזוג להיות המשפחה הראשונה בנקודת ההתיישבות שחידש לפני שנתיים וחצי – רמת מגרון. כיום מתגוררות במקום כבר חמש משפחות, ועוד גרעין בחורים שעוסקים בפיתוח המקום. אבל ירד לא עומד במקום: לפני כחצי שנה בעזרת גרעין בחורים הקים נקודת בת של רמת מגרון בשם שדה יונתן, שחולשת על שטחי מרעה נוספים באזור וקוטעת בפועל את הרצף הפלשתיני שמתרקם מבנימין אל הבקעה.
בשנים האחרונות, עת ידו האחת נוהגת בטרקטור ומנהיגה את עדר הצאן, ידו השנייה של ירד מקלידה במרץ אין־סופי במקשי הסלולרי. ירד הפך לדובר הבלתי רשמי של נוער הגבעות, ותחת ידו הוא מוציא כמעט מדי יום אייטמים מהמתרחש בשטח, והם זוכים לפרסום במגוון ערוצי התקשורת. נוסף על הקשר היומיומי עם הכתבים והעיתונאים, הוא מחזיק בחשבון טוויטר תוסס, שלצד הדיווחים מביא גם פובליציסטיקה נשכנית שלא עושה חשבון לרשויות המדינה ולכל מי ששותף בעיניו לרדיפת נערי הגבעות ואנשי הימין. בכנסת הנוכחית הייתה לו גם קדנציה קצרה ומתוקשרת כדוברה של חברת הכנסת לימור סון הר־מלך, קריירה שנקטעה "על רקע שתיקת הממשלה ומדיניותה הרופסת בכל הנוגע למצב הבטחוני ולמיגור הטרור", כפי שהוא מגדיר.
כשכל אלו ברקע, נקלע ירד לתקרית בבורקא. הוא נעצר יחד עם יחיאל אינדור בחשדות חמורים, שהחלו ברצח פלשתיני ופחתו בהדרגה עם התפוררות התיק. אחרי שישה ימי מעצר, שכללו סאגה משפטית חסרת תקדים בבתי המשפט, הוא נשלח לשישה ימי מעצר בית. בימים אלו הוא חוזר לשגרת חייו, אבל עדיין נקרא לחקירות בימ"ר ש"י, שעל אף הכישלונות המוחצים באולם בית המשפט – נראה שלא מתכוונים לוותר מהר כל כך על כבודם האבוד. לירד די ברורה המוטיבציה של חוקריו העיקשים: "זו הפעם הראשונה שהם הרגישו שהראש שלי כמעט בידיים שלהם. הם חשבו שכבר תפסו אותי לכמה שנים טובות, אז עכשיו הם מתקשים לשחרר". לדבריו, פעילותו התקשורתית, שחושפת את קלונה של המערכת פעם אחר פעם, הפכה אותו למטרה ראשונה במעלה בצמרת הדרג הביטחוני.
ביום שלישי השבוע החששות התאמתו: לאחר שנכשלו בניסיונות ללכוד את ירד באמצעות תפירת תיק רצח, כאשר בתי המשפט הורו על שחרורו פעם אחר פעם, החליטו בדרגים הבכירים של מערכת הביטחון להעניש את ירד בכלים שבידם. בתום חקירה נוספת שזומן אליה, הוגש לו טופס שימוע לקראת צו הרחקה מינהלי שהוא עתיד לקבל בזמן הקרוב מאלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס. צו ההרחקה, שגבולות הגזרה שלו עדיין אינם מוחלטים, ירחיק אותו לכמה חודשים מביתו ומשטחי הפעילות שלו ביהודה ושומרון, ובכך מקווים פוקס וחבריו בצמרת להשיג את היעד: שקט תקשורתי ועצירת פעילות התיישבותית בגזרת ירד.
"מדובר בנקמנות אישית של אלוף פיקוד מרכז", קבע השבוע ירד עם קבלת טופס השימוע, "בכל תקופת כהונתו האלוף יהודה פוקס מנסה בכל דרך להתנכל להתיישבות. לא התייאשנו והמשכנו לפעול שוב ושוב, וגם פעלנו לסכל הרבה מההתעמרות שלו בציבור המתיישבים", הוא מעיד על עצמו, ומסביר: "העליהום והתדרוכים סביב קריסת תיק בורקא וסביב הצו הזה - הכול ניסיונות להשבית פעילות לגיטימית".
בשל החקירות שעדיין מתנהלות בתיק נגדו, הוא מנוע מלגולל בריאיון עיתונאי את גרסתו המלאה למה שבאמת התרחש בעימות בבורקא לפני כחודש. בריאיון בלעדי ל'בשבע' הוא משתף ברגעי האימה מהלילה ההוא שהוא יכול לחשוף בלי שיינזק משפטית, וגם בחוויות הימים המטלטלים שעבר לאחר מכן במעצר ובבתי המשפט. מטרתו בריאיון הזה – על אף המורכבות המשפטית – זהה לזו שמניעה את שאר פעילותו: "את העוולות שקורות - עם ישראל צריך לדעת. אלו דברים שהאזרח הפשוט לא מדמיין שיכולים לקרות במדינה דמוקרטית, מתחת לאף שלו, ואצלנו זה חלק מהשגרה, חלק מהחיים שלנו. כדי שמשהו פה ישתנה צריך שעם ישראל יכיר את הדברים וישאף לשינוי".
הייתה זו תחילתה של השבת. בביתו ברמת מגרון קיבל ירד דיווח וקריאה לעזרה מרועה צאן יהודי שמותקף ליד בורקא. הוא טס למקום ברכב הביטחון שלו, ונחשף לזירה ברמת איום שכמותה לא פגש עדיין, על אף הוותק הרב שלו בשטח. "זו הייתה התקפה משולבת של שלושה כפרים: הגיעו עשרות ערבים במקביל מדיר דבואן, בורקא וביתין. היו שם להערכתי לפחות מאתיים ערבים על מספר מועט מאוד של יהודים – רועה הצאן ובחורים שהגיעו לעזור לו. הערבים ניסו לאגף אותם כל הזמן, וגם למנוע דרכי נסיגה. כאחד שגדל בגבעות, יצא לי להיות בלא מעט אירועים מהסוג הזה, אבל זה היה האירוע הכי קשה שהייתי בו", מודה ירד, "הן מבחינת מספר הערבים התוקפים והן מבחינת הנחישות, הרצח בעיניים שהיה להם".
ירד, אדם שהפחד ממנו והלאה, מודה שהרגעים הללו הצליחו להפחיד אפילו אותו. "זה היה מפחיד מאוד. ניסיתי להגן על הרועה ועל עצמי, וחטפנו ללא הפסקה מטר משוגע של אבנים. כל יהודי שהיה שם – נפצע. אני אישית חטפתי שתי אבנים בבטן ועוד אבן ששיתקה לי חצי יד ליום שלם. עומדים מולך מאות ערבים", הוא ממשיך ומתאר, "מסנוורים אותך בזרקורים ולייזרים, יורים זיקוקים בכינון ישיר אלינו מטווח של כמה עשרות מטרים. אבנים מושלכות לעברך כל הזמן, ואתה מסונוור ולא רואה כלום. ברקע היו כל הזמן שאגות מטורפות 'אטבח אל יהוד', וקריאות דומות גם מהמואזין בכפר. הם היו דלוקים ברמה שלא הכרתי. החבר'ה חטפו חבטות של אלות, מכות, אבנים מטווח אפס – פשוט סכנת חיים לכל דבר".
יחיאל אינדור, אחד החברים שהגיע גם הוא לעזרתו של רועה הצאן המותקף, נפצע בזירה קשה מאוד בראשו. הוא נזקק לניתוח ראש מיידי ומורכב, ואושפז במחלקת טיפול נמרץ בשערי צדק. "אני אומר בצער: הפציעה של יחיאל היא זו שהצילה אותו מהמשטרה והשב"כ. זה אילץ אותם, וגם את בית המשפט, להודות שהייתה פה סיטואציה של הגנה עצמית. אגב, גם לפי הקריטריונים שקבעה ועדת פוגל בכנסת, המקרה הזה ענה על כל הקריטריונים של הגנה עצמית ועוד הרבה מעבר להם".
כשהאירוע מסתיים, ירד נפרד מחברו אינדור כשפניו מכוסות דם והוא מפונה לאמבולנס טיפול נמרץ. הוא חוזר תשוש פיזית ונפשית לביתו ברמת מגרון, כשידו הפצועה כמעט ולא מתפקדת. "במצב הזה, כשאני אחרי אירוע מטלטל בכל קנה מידה, מנסה להתאושש, דופקים בלשי הימ"ר בדלת ומודיעים לי שאני מעוכב לחקירה". ירד שיתף פעולה כשהתבקש להמציא את האקדח של אינדור, שאותו הביא מהזירה, והוביל את השוטרים לאקדח. כאן החלה שרשרת מעצרים, חקירות ודיונים בבתי משפט, שירד מתאר בשורה של אנקדוטות שהן ספק מקוממות ספק מביכות. המשותף לכולן הוא נחישותם חסרת המעצורים של המשטרה, השב"כ והפרקליטות להגיע למטרה שסומנה מבחינתם בתיק הזה, עם התעלמות מופגנת מהעובדות.
זה התחיל עוד לפני החקירה הראשונה בתחנת משטרת בנימין. בטרם פצה ירד את פיו כדי למסור את גרסתו, הגיע קצין והודיע שירד וחבריו עצורים ל־24 שעות. "הדבר הזה תמצת את כל ההתנהלות ההזויה בתיק מכאן ואילך: לא משנה מה תגיד ומה יהיו העובדות, אנחנו נתפור אותך בכל מחיר". כשהחלה החקירה, הוטח בירד הסעיף החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת: רצח בכוונה תחילה. "הם כיוונו הכי גבוה, אף שלא הייתי קשור לזה בשום צורה ושזה מקרה מובהק של הגנה עצמית. עוד לא שמעתם מה היה, ומראש אתם שולחים למעצר בחשד הכי חמור שיש".
לאחר טיפול קצר ביד הפצועה בבית החולים, הוחזר ירד לחקירות ולאחר מכן למעצר במגרש הרוסים. בדרך לשם שוחח עם שני הבלשים שליוו אותו, ועל אף נתוני הפתיחה הגרועים, הודיע להם בביטחון: "חבל, זה תיק שתפסידו בו. זה תיק הגנה עצמית מובהק, העובדות ייחשפו לכל אזרח, ויהיה ברור שפעלנו באופן הכי חוקי ולגיטימי. האירוע הזה יתהפך עליכם כבומרנג, כמו התיק נגד מלווה הטיול מאריאל שנסגר, ופה זה יהיה אפילו יותר. תרדו מהתיק, אתם עושים נזק לעצמכם!", התריע ירד. השניים כצפוי לא ענו, אבל המעגל נסגר ימים ספורים לאחר מכן: "כשבית המשפט הורה לשחרר אותי, מי שהוריד לי האזיקים היה אותו בלש. אמרתי לו: זוכר מה אמרתי לך אז? הוא הוריד את הראש ושתק". הסוהרים, אגב, שלא כמו השוטרים, העניקו יחס שונה לחלוטין: "לכל אורך המעצר, הסוהרים שפגשתי נתנו לי תמיכה עצומה. הם לחשו לי: תותח, תהיה חזק, אתם הגיבורים שלנו. הם הבינו את העיוות", הוא מספר.
החקירות חשפו בפני ירד את תפיסת העולם של אנשי הימ"ר, שהובילה את כיוון החקירה. "אחרי שתיארתי לחוקרת את האירוע לפרטי פרטים, הסברתי באופן הכי ברור שהייתה שם סכנת חיים והגנה עצמית, היא שואלת: אם ידעתם שתהיו שם בסכנת חיים והאירוע כל כך יסלים, למה לקחתם איתכם למקום נשק?". גם עכשיו, כשהוא מצטט את השאלה, הוא עדיין מתקשה לעכל אותה: "ניסיתי להבין מה עובר בראש של החוקרת. מה הלוגיקה? בעצם הם אומרים – עדיף שתישחט בשקט, שיספידו אותך יפה, שמעל המיטה שלך יגידו כמה נורא ואיום מה שקרה, ככה תהיה יהודי טוב. אבל חלילה שתרים נשק ותגן על עצמך? זה הס מלהזכיר. כל החקירה התנהלה ברוח הזאת, שלא לגיטימי בשום צורה שיהודי יגן על עצמו. הטיחו בי שתכננו את הפרובוקציה הזאת, שעשינו הכול כדי שזה יקרה – טירוף מוחלט. הם בנו לעצמם תזה על פי תפיסת עולמם המבולבלת, ולא נתנו לעובדות להפריע. הכול יתיישב לפי התפיסה הזאת".
אחרי כמה ימי מעצר במגרש הרוסים, החלה שורת דיונים בלתי נגמרת, וסאגה דמיונית של לופ אין־סופי: "הם הבינו שאין להם כלום, אבל נלחמו בציפורניים על התיק והארכות המעצר", משחזר ירד, "הם ממש התאבדו על זה ולא היו מוכנים לשחרר". כאשר שופט שלום הורה על שחרור – הם ערערו למחוזי. כששם הורו על שחרור – עתרו לעליון, שהחזיר אותם למחוזי וחוזר חלילה. "ההיגיון כבר נעדר לחלוטין. שופטת המחוזי אמרה להם: הייתם אצלי אתמול ואמרתי לשחרר אותם, אתם חושבים שהיום אשנה את דעתי? הם חטפו ממנה על הראש על ההתנהלות המחפירה והלא מקצועית שלהם, הם פשוט הגיעו לא מוכנים לדיונים".
אך כאמור במשטרה ובשב"כ לא מיהרו לוותר, והשתמשו בכל אמצעי חוקי ובלתי חוקי שבידם כדי להותיר את ירד במעצר. בין השאר ניסו נציגי השב"כ להכריח את השופטת לצעד לא מקובל ולא לגיטימי: לטעון במעמד צד אחד; אל הדיונים הגיעו קודקודי המערכת – מפקד ימ"ר ש"י בכבודו ובעצמו התיישב על הספסל באולם המשפט, כדי לרמוז לשופטת על חשיבות התיק מבחינתו; נציגי השב"כ הגיעו עם קלסרים עבי כרס ומזוודות שהכילו לכאורה חומרי חקירה איכותיים. אבל למזלם הרע נמצאו כמה שופטים בתוך המערכת שסירבו להתרשם והעדיפו להיצמד לעובדות. שופטת המחוזי תמר בר־אשר, שלא חשודה בהזדהות עם הימין, נזפה קשות בנציגי המשטרה באומרה: "ניהלתי מאות דיוני מעצרים בחיי, ומעולם לא ראיתי דבר כזה. פרטאץ'". שופט השלום ציון סהראי הודיע לנציגי המשטרה והשב"כ כי הוא לא מתכוון להיות מושפע מהתפאורה ומהרושם הציבורי והתקשורתי שנוצר סביב הפרשה, "כאן מדברים עובדות", הדגיש. התוצאה, בשתי הערכאות, הייתה הוראה על שחרורו של ירד.
עם שחרורו נחשף ירד לגלי אהדה נרחבים. מענק של קרוב לעשרים אלף שקלים גויס בשעות ספורות לטובת הגבעות כאות הזדהות, ומאות רבות של טוקבקים לכתבות מכפישות בערוצי הטלוויזיה הביעו ביטויי תמיכה וחיזוק דווקא במי שהוצגו שם כמתנחלים אלימים. "בעיניי זה היה חידוש, משהו השתנה בתודעה הציבורית למרות כל התדרוכים נגדנו". בצעד תקדימי נוסף, דאגו בכירים במערכת הביטחון לפרסם ב'הארץ', תוך כדי התנהלות הדיונים בהארכת המעצר של ירד, כי נשקלת האפשרות להוציא נגדו צו מעצר מינהלי. "הם תירצו את זה בטענה שאני שופך שמן למדורה, שאני מחובר לגורמים פוליטיים ונותן גב לגורמים בשטח. זו הייתה פליטת פה שחשפה מה באמת מפריע להם. זו לא הפעילות האלימה כביכול, אלא הם רוצים לחנך אותנו שהכול יהיה כרצונם. מי שפועל נגד המדינה הפלשתינית, שרוצה שיהודים ירימו ראש, וגורם לכך שזה מקבל לגיטימציה ציבורית, שחושף את העוולות שלהם – מציק להם. אנחנו מדווחים כל הזמן על הרס מאחזים, רדיפות, מעצרים, שיחות איום מהשב"כ, טרור ערבי בגבעות – קשה להם עם זה, ולכן הם נלחמים בי בכל הכוח". השבוע, כאמור, האיום הזה גם מומש חלקית.
"רועי הצאן הלוחמים בחזית"
האירוע בבורקא היה אומנם אירוע קצה, אבל הוא חלק משרשרת של מקרי תקיפה דומים שהתרחשו נגד רועי צאן יהודים במרחבי השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון.
יש מי שיטענו שרעיית הצאן הזאת היא בעצם פרובוקציה. אתם משתלטים על שטחים של ערבים, נוכחים במרחב באופן שיוצר את ההתנגשות וממילא את האלימות.
ירד דוחה כמובן את התזה, וממהר להגן על חבריו בגבעות: "רועי הצאן הם הלוחמים בחזית ההתיישבות", הוא קובע. "המרעה, בנוסף לחשיבותו החקלאית, הוא אחד מכלי הנשק הכי אפקטיביים במערכה על השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון. בניגוד לבית, שתופס שטח של דונמים אחדים, עדר חולש מדי יום על אלפי דונמים, שנותרים בשליטה יהודית. המרעה בשטח מונע השתלטות ערבית, ציד לא חוקי, שוד עתיקות, גנבות מים – בכל זה נתקלנו אישית. רועי הצאן הם גם תצפיתנים טובים וגששים טובים, ותורמים מאוד לביטחון היישובים שמאחוריהם. אם פעם ערבים צפו לתוך יישוב מהגדר, ויכלו לחדור אליו ולגנוב בחופשיות, היום במציאות של תפיסת שטחי המרעה, הם במרחק של כמה קילומטרים מגדרות היישובים". ובחזרה לשאלת הפרובוקציות, ירד טוען כי הוא וחבריו הם המשך ישיר למיישבי הארץ מקדמת דנא, שעצם קיומם הביא תמיד לסכסוך מול הערבים בשטח, "הצטרפנו לרשימה מכובדת ואנחנו גאים בזה".
אגב כך, הוא מתייחס לשאלה מדוע רעיית הצאן מתרחשת גם בשבת, כפי שאירע למשל באירוע בבורקא: "אסור לפספס אפילו יום אחד, אחרת הערבים שיושבים ואורבים בסמוך – יתפסו את השטח הזה. לרועים אין יום ואין לילה, אין חג ואין שבת. צריך להבין את ההקרבה העצומה שהם חיים בה למען המערכה הזאת", מדגיש ירד, כמו גם את העובדה שהם צמודים לגיבוי ולפסיקה של גדולי הרבנים בסוגיות הללו.
ברשות הפלשתינית, הוא מספר, בניגוד למדינת ישראל, מבינים היטב את חשיבותו של המרעה כנשק במערכה, ולכן מתמרצים כלכלית את רועי הצאן ומעניקים להם מאות ראשי צאן חינם. כמו כן ישנה לדבריו מערכה שלמה שמנהלת הרשות הפלשתינית, שמלמדת מי באמת אחראי לסכסוכי הרועים.
"הרבה מההתפרעויות אלו פעילויות יזומות מצד גוף שנקרא 'הוועדה למאבק בהתנחלויות' שהרשות הקימה. בראשו עומד שר מטעם הרשות, וחברי הוועדה הם מחבלים משוחררים שמטרתם ליצור חיכוך, מתוך ההבנה הנכונה שמערכת הביטחון הישראלית חובבת שקט, ולא משנה מי אשם. אם יש גבעה שיש בסביבתה סכסוך, המדינה תהרוס אותה כדי שכביכול יהיה שקט. לכן הרשות יוזמת חיכוכים, הפגנות שמגיעות לאלימות, תקיפות רכוש. הם פיצחו את השיטה, וזהו אות קלון למדינה ולמערכת הביטחון. לא רק שלא מטפלים במתפרעים, אלא גורמים להם להבין שזה משתלם". הוא מדגים כיצד עבדה השיטה בחווה שהוקמה בהר עיבל, וגם באתר המורשת תל ארומה, בשניהם הסלמה וחיכוך מצד הפלשתינים גרמו לצה"ל לדחוק כל נוכחות יהודית מהשטח, והכיבוש הפלשתיני הוכתר בהצלחה.
לסיום, כדי לסגור את המעגל שהריאיון נפתח בו, מתאר ירד אירוע טרי יחסית שממחיש את הידוע: אכיפה בררנית מובהקת, באירוע שהתרחש סמוך מאוד לזירה בבורקא, אלא ששם ההתנהלות המשטרתית לקוחה מעולם אחר. רועה צאן משדה יונתן הותקף באלימות על ידי פורעים ערבים, ששדדו ממנו 19 כבשים. תלונה הוגשה באותו יום למשטרת בנימין, והמתלונן עודכן כי בשל חומרת התיק הוא עובר לטיפולו של ימ"ר ש"י. "כאן ירדו לי הציפיות", אומר ירד, וכך היה. בימים שחלפו, על אף התלונה המפורטת ואף שצורף אליה תיעוד מצולם וברור של התוקפים, כולל שמם וכתובתם המדויקת, בימ"ר ש"י שמרו על דממת אלחוט. בינתיים השודד וחבריו ממשיכים לתקוף את הרועים היהודים מדי יום, יורים זיקוקים ומיידים אבנים, והכול בפנים גלויות וללא חשש. "הם ממש פצצה מתקתקת, אבל לא ראינו שום מעצר, לא יצרו איתנו קשר בכלל".
שלוש תלונות נוספות שהוגשו בגין תקיפת רועים, גם הן מגובות בתיעודים מן השטח, הסתיימו בסגירת תיקים. "כשניסינו להבין למה אין מעצרים בפרשה, רמזו לנו שהאחריות היא על מח"ט בנימין היוצא, אליאב אלבז, שמסרב לבצע פעילות התקפית ומעצרים בתוך הכפרים. החוקר שפנינו אליו אמר לנו את הלא ייאמן: 'בפעם הבאה שיבואו לתקוף אתכם בשטח, תחייגו למוקד 100 ותגידו שזיהיתם את התוקף'. מובן שכשחייגנו למוקד 100 הם לא הבינו מה אנחנו רוצים. התוקפים ממשיכים בשלהם, חופשיים ומאושרים".
לתגובות: [email protected]
***