שיר חופה
שנים עמדתי בתפילת ראש השנה בזמן תקיעות השופר במתח עצום, אבל לא המתח הנכון. זה לא היה המתח של חרדת הדין ולא המתח של המלכת המלך. זה היה המתח הנפשי, שלא לומר הלחץ ממה שאני אמור להרגיש עכשיו ופשוט לא מצליח. הכרתי כמו כולם את השאלה הרטורית של עמוס: "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!" כל אדם נורמלי נחרד, ואני לא. מה זה אומר עליי? לזכותי טענתי שקשה להיחרד מקולות צפויים מראש, שהשופר של פעם הוא הסירנה של היום, ואם תישמע פתאום אזעקת מלחמה בוודאי שאיחרד. אבל אם יודיעו שצפויה אזעקה היא תעבור לידי, וככה זה כאן – כבר שבוע תלויות ברחוב מודעות על כך שבעשר לערך צפויות התקיעות, כבר חודש התרגלו האוזניים למנגינה הזאת, איך אפשר להיחרד? לחובתי אמרתי שהתורה ועמוס וחז"ל ידעו את כל הצידוקים העלובים הללו, ובכל זאת ציפו שאיחרד. זה לא קורה. נחרדתי שאני לא נחרד, נחרדתי מהמקום הרוחני הירוד שלי.
מה אני אמור לדמיין כשהתקיעות נשמעות? לדמיין את עקדת יצחק? האמת, אני לא מצליח לדמיין את הסיטואציה הנוראה הזאת. לדמיין שאני יצחק? שאני עומד להיעקד? אולי ככה איחרד? אולי לדמיין את הקולות של האיל שמתנדב להיות במקום? במקום זה ניסיתי לדמיין את מעמד הר סיני, השופר משם נכנס לי יותר בקלות לאוזניים. דמיינתי קולות וברקים וענן על ההר, דמיינתי קול אלוקי של עשרת הדיברות. ניסיתי כמעט בכוח להעביר צמרמורת חצי רצונית בחוט השדרה, אבל לא מספיק נחרדתי. השופרות בהפלת יריחו הרגישו לי מוכרים יותר, השתלבו איכשהו בקול שופרו של הרב גורן בירושלים המשוחררת. עדיין לא נולדתי במלחמת השחרור, אבל ההקלטות מהיום ההוא, ששמעתי כל כך הרבה פעמים, שכנעו אותי שכבר הייתי בחיים. חבל שאין הקלטות מהר סיני.
לקח לי הרבה שנים לשחרר את זה. להפסיק לדמיין, להפסיק להיחרד בכוח, כי זה לא באמת עבד לי, ופשוט להיות. דווקא מאז באו לי הצמרמורות. לא תמיד, לא בכל השנים ובטח לא בכל התקיעות, אבל לפעמים הן הגיעו.
גיליתי שהניסיון לדמיין או לחשוב או לדחוק פשוט מפריע לנשמה לפגוש את המנגינה שהיא מכירה טוב יותר מכל המנגינות. באופן זה או אחר היא הייתה בעקדה, הרי שם התחילה השלשלת היהודית, והיא הייתה במעמד הר סיני, ומכיוון שכל השבטים השתתפו בהקפת יריחו, כנראה גם שם היא הייתה. ומי יודע, אולי אצל נשמות אין בכלל גבולות של זמן, ואולי היא יכולה לשוט גם אל העתיד, אל השופר הגדול שייתקע לחירותנו, אולי גם אותו היא מכירה.
יותר מכול אני מרגיש שתקיעות השופר הן כמו שיר כניסה לחופה, שאיכשהו גם אחרי שנים ארוכות ושחיקה והתרגלות, אם פתאום באמצע נסיעה משותפת ברכב יבקע מן הרדיו שיר החופה של בני הזוג – העולם יעבור לדום. לא משנה על מה הם ידברו, לא משנה מה עובר ביניהם, דיבור טוב או רע או סתמי – השיר הזה ייקח אותם לשם, ליום ההוא, לברית ההיא, לרגע שהפך אותם למה שהם. הם לא יוכלו להתעלם. ככה זה כנראה עם תקיעות השופר. אם מעמד הר סיני היה החופה שקשרה אותנו אליו, תקיעות השופר היו שיר החופה, והשיר הזה נמצא עמוק בתוכנו. וכששומעים - משהו מתעורר ומתנגן, משהו שגדול מכל ההסברים ויקר מכל הדמיונות. רק להיות.
התווים
ובכל זאת לשיר החופה הזה יש תווים, ולאורך כל הדורות היו פרשנויות רבות לתווים הללו. הנה אולי הפרשנות הכי פשוטה והכי בסיסית, שמבחינתי היא גם תווי היצירה של כל הבריאה:
תקיעה – העולם מתחיל מהרמוניה. מהאחדות הפשוטה הזאת, השלמה, השמימית. ממקום שכולו טוב. גם האנושות מתחילה מגן עדן שאין בו אפילו בושה, האדם ואשתו מהלכים בו ערומים, מפני שאין חטא ואין מחיצות, לא בינם לבינם ולא בינם ובין בוראם. הכול עדיין אחד, שלם בתכלית השלמות. כל אחד מאיתנו התחיל ככה, ברחם, במקום שעטף אותו רחמים, עם מלאך שמלמדו את כל התורה כולה, עם נר שדולק בו אור גנוז, שדרכו אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו. היה כל כך טוב בתקופה ההיא, עד שחז"ל מכריזים שאין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מן הימים ההם. גן עדן, כבר אמרנו.
שברים תרועה – ואז זה נשבר. כבר לא הכול שמיימי, הארציות מלאת המחיצות מתגלה. האנושות חוטאת ואוכלת מעץ הדעת, רוצה לדעת בעצמה, רוצה להתווכח עם הדעה העליונה, רוצה להיות אלוהים אלטרנטיבי. פתאום גם האיש והאישה אינם אחד, מלחמת האשמות מתחילה. מי אשם או אשמה. פתאום כבר אי אפשר ללכת בטבעיות פשוטה, מפני שהפשטות נשברה וההרמוניה התרסקה. פתאום יש בושה. גם אצל כל אחד מאיתנו מגיע רגע השבירה, וזה כנראה מתרחש עם הלידה, כשמלאך סוטר על פינו, כשכבר אין נר שמאיר ומלאך שמלמד. יש רק בכי של עובר שבגלוי מסדר נשימות ובסמוי נפרד מהימים היפים ההם.
השברים והתרועה הללו הם בכי שהולך ומתחזק, מתחיל בגניחה מקוטעת לפרקים והופך ליללה היסטרית, מתייפחת, מבוהלת, מלאת געגועים.
תקיעה גדולה – בסוף היצירה תמתין לנו תקיעה גדולה, כך לפחות על פי היצירה האשכנזית, אצל הספרדית זו תרועה גדולה אבל העיקרון דומה. לא מסיימים בתקיעה פשוטה מפני שלא ייתכן שנפלנו, נשברנו והתרסקנו רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה. חייבים לחזור למקום גבוה יותר מנקודת ההתחלה, למקום שבעלי תשובה עומדים בו, שהוא גבוה מן המקום שצדיקים גמורים בכלל אינם נופלים ממנו. ככה זה בבריאה, ככה זה בכל החיים. לא נחזור בסוף המסע לגן העדן. מגן העדן נפלנו, לא עברנו את כל זה בשביל לחזור בחזרה. נשוב לעדן, מקום גבוה מן הגן, הרי נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. הגן נמוך ממנו. עכשיו אפשר לחתור גבוה יותר.
ילד
זוכרים את הסיפור המפורסם על הילד עם המשרוקית והרב שאמר הניחו לו, אולי השריקה שלו גבוהה משלנו? אז אני תמיד מדמיין שהילד הזה היה גדול, נאמר בן שלושים, אולי שישים, אבל הוא נשאר ילד שלא הצליח להתאפק מרוב געגועים, ובעל תוקע כזה אני מחפש.
לתגובות: [email protected]
***